א.

ליכטנוורדה, קיץ 1977

שמואל שלום.

אם אתה קורא את הדברים האלה – אחד מהשניים: או שאנחנו מצויים בעיצומו של תהליך וידוי והיטהרות שלי, שהוביל אותי למסור לך את הדפים אותם אני ניגשת לכתוב עכשיו, או שפשוט שוב איני בין החיים. אני יודעת שהחלק השני של המשפט הקודם נשמע דרמטי, ואינו ממין המקובלות אצלי. אבל עוד מעט תגלה שמתחת למה ששנינו חשבנו שהוא בחזקת מקובל – עשויים לרחוש זרמי עומק עזים, עד כדי מערבולות מסוכנות. ולגבי מוות? ראיתי אותו מקרוב לפני זמן לא רב, בתאונת הדרכים שהובילה אותי לאשפוז הזה, ולשעות הארוכות שיהיו לי בשבועות הבאים, במחלקת השיקום.

אולי נתחיל במקום שבו אני נמצאת עכשיו. אם יש לך מפה טובה של אירופה – תפתח אותה, ותחפש במזרח הולנד, על כביש צדדי, מקום בשם ליכטנוורדה. כותבים את זה Lichtenvoorde, דרום-דרום מערב לאנסחדה. אתה הרי יודע שהגעתי לכאן בהמלצתו של ד"ר ורדי, מאיכילוב, שניתח את הרגל שלי אחרי התאונה. מתברר שרופא שמפעיל כאן קליניקה ידועה, שבה גם התמחה ורדי, כתב בדיוק השנה מאמר בעתון רפואי נחשב, שעוסק בפציעה כזאת ממש, שמשלבת שבר פתוח של הקרסול, עם שבר מסובך של הברך וקריעה מוחלטת של הרצועות הצולבות. הם די מופתעים לראות אישה צעירה עם שילוב שברים כאלה: אמרו לי שזה סוג של שבר שמאפיין ספורטאים מקצוענים – או אנשים מבוגרים יותר, בשלב שבו הם נוטים ליפול. אבל, מבחינתי השבר הזה פתח המון שאלות. לא שהן לא היו קיימות שם, אלא שהרחקתי עצמי מהן. כיוון שאיני מקומית, ועל מנת שלא לבלות גם את הערבים הארוכים מאד בחברת חולים שאיני דוברת את שפתם – אני מתאפסנת במלון דרכים, היחיד שישנו כאן, למעשה – ורוב הזמן אני האורחת היחידה שלו. מדי בוקר מגיע לכאן אמבולנס של הקליניקה, ומוביל אותי לטיפולים.

אני מפטפטת בכתיבה הזאת את עצמי לדעת, במקום לגשת לעיקר – מה שאולי מעיד על הקושי שאני חווה. ואתה הרי אוהב להיות תכליתי.

יש לי כאן זמן בשפע, ואיני יכולה להימלט אל הטלוויזיה שמשדרת בהולנדית. אני קמה עם קריאת התרנגולות ממשק לא רחוק, שמשיק לעיירה הזאת. אני אוכלת ארוחת בוקר, ויושבת לקרוא עד שיבואו לאסוף אותי. אולי דרך הקריאה הזאת אפגוש בדמות שאוכל להזדהות איתה, והיא תאפשר לי להבין איפה טעיתי. לפנות ערב, כשמחזירים אותי לכאן אחרי עינויים בדמות תרגילי פיזיותרפיה, בריכה טיפולית, ומסאג'ים, ובדיקה יום-יומית של מדדים רפואיים – אני נחה קצת, ועוברת לקרוא עתונים וספרים, שאתם שולחים לי. אני מקפידה שלא לקרוא לעומק את מדורי החדשות. האיחור שבהגעת העיתון הופך אותן עוד יותר חסרות משמעות משהיו בבוקר בו נדפסו. במהלך השהות הקצרה כאן כבר הפכתי לחובבת ספורט כפי שלא הייתי מעולם, ואני בולעת גם מדורים ספרותיים שאותם דווקא אהבתי כנערה – ונטשתי כשפניתי לכימיה. ניסיון של שנים בקריאת עתונים לימד אותי שרק בשני התחומים האלה יש חדשות אמיתיות. בשאר התחומים – פוליטיקה, כלכלה – מה שהיה הוא שיהיה. חבל על הזמן. עדיף להמתין שהדברים יופיעו בספרי היסטוריה, בניתוח של חוכמה שלאחר מעשה. ואת היום שלי סוגרת מדי ערב תחזית מזג האוויר בטלוויזיה, שהגרפיקה הסכמטית שלה מאפשרת לי להבין את עיקריה למרות שאיני שולטת בשפה.

אתה זוכר בוודאי שסיכמנו ביננו שאני מטלפנת רק פעם בשבוע, להודיע שאני בחיים. סיכמנו אינה הגדרה מדוייקת, אולי. אני הודעתי לכולם – ולא היתה להם כל ברירה אלא לקבל. ההורים שלי חצו את השבעים וחמש, ומצחיק איך בכל זאת אני ממשיכה להיכנס לעמדת הצטדקות בשיחות אתם.

אם אתה תוהה לגבי פרנסה – ובכן, לא צריך לדאוג לנו. המפעל הרי מסוגל להתנהל כמעט בפני עצמו. האנשים שם יודעים איך אפשר להשיג אותי, במקרי חירום אמיתיים.

בינתיים יש לי שפע של זמן לחשוב. לגלגל נקודות מרכזיות ומפגשים שעכשיו מקבלים משמעות חדשה, ולנסות להבין מה קרה, ומה קורה לי. דע מאין באת ולאן אתה הולך, אומר הפסוק, ואני איני יודעת בפני מי אני עתידה ליתן את הדין. או אולי אני נותנת אותו עכשיו, בעצם ישיבתי כאן. מה שברור הוא שאני לא ממש יודעת מאיפה באתי. וזה מפריע לי.

הכתיבה הזאת אליך היא חלק מהמחשבה. היא מכריחה אותי לסדר דברים תמונה אחר תמונה, קטע אחרי קטע. ואם מכל הקרעים האלה אפשר לבנות מחדש אריג אחד, שלם – בוודאי שטוב. אם לא – נישאר עם ג'ינס בלוי, שחושף חלקי ברכיים, ירכיים או אחוריים.

זהו. אני מרגישה כאילו שדיברתי משך שעה. הלשון יבשה, למרות שאני בשקט מוחלט, כמובן.