אני כותבת את עצמי לדעת. תוהה מה היית אומר אילו קראת את הדברים. אתה שותק. מעולם לא דיברת הרבה, ותמיד אהבתי את הביטחון שמוקרן מתוך השתיקה שלך. מי שבטוח בעצמו לא צריך להכביר מילים. אבל לפעמים – כמו עכשיו למשל – דווקא הייתי רוצה שתדבר יותר. שתגיב. אז מה, יש לך מה לומר, שמואל?

@

זהו, אני חושבת שאחרי חימום הקנים הארוך שלנו, הגיע הזמן לעסוק בדברים הכואבים יותר. וכדי שנהיה מסודרים, בואי ונתחיל מהפגישה עם רותי, בגרסת הבמאי. הגרסה שלי. אני מודה שכתבתי כמה וכמה טיוטות של הדברים האלה. התחלתי לכתוב אותם פעם בגוף שלישי, כסוג של וידוי שלא ידעתי מי עתיד להיות הכתובת שבפתחה יונח. אחר כל, כשהחלטתי לכתוב אליך – ישבתי להעתיק את הדברים, וגיליתי שאני זרה מכדי לכתוב אותם אליך בגוף שני. וכך, אני מדלגת במחשבתי שלי בין גוף ראשון, ובין מבט מבחוץ על האישה הזאת שהיא אני. בגוף שני.

העניין עם רותי החל רק אחרי כמה וכמה חודשים. עד אז, הסתכמו המגעים ביננו בשיחות ענייניות הקשורות בעבודת הלשכה ובתהיה זהירה ואיטית להחריד זו על קנקנה של זו. לימים, תיארה רותי את התהליך הזה כפגישה ראשונה של שתי כלבות בגן הציבורי. רחרוח הדדי, זהיר זהיר, זו באחוריה של זו, כל אחת מקפידה שלא להותיר את גרונה חשוף, כל אחת דואגת להטביע את ריחה בעץ או עמוד לידו עמדה השניה אך שניות ספורות קודם לכן. שאלה של טביעת ריח שהיא הכרזת בעלות. סימון הטריטוריה שלנו מתרחש לרוב סביב הכבוד המפוקפק של טיפול בעניינים היותר חשובים לכאורה, שנפלו לעתים בשטח ההפקר בין הגדרת תפקידיה כראש הלשכה ובין המסגרת הגמישה ביותר של תואר העוזרת שלי.

הסיור בבית שאן היה ממין הנושאים הבלתי מוגדרים האלה. על פי הנוהג, היה תכנון לוח הזמנים מסור בידי רותי, וארגון הסיקור העתונאי נתון לאחריותי. ההתנגשות הראשונה ביננו היתה כשהתברר לי, כי בכוונתה לקבוע את הסיור ליום ה' בשבוע. סיור ביום ה' אומר שהכתבים האזוריים במזרח העמק יעבירו את תוצרתם לעמודי החדשות של יום ו', ושם – כידוע – אין מקום רב כבשאר ימי השבוע. עתון יום ו' אינו אלא אריזה מינימאלית למוספי השבת, ומכאן שהסיכוי להכניס לשם יותר משורה וחצי אודות הביקור שואף לאפס. וסיורי שרים אינם נערכים, כידוע, אלא לצורך העתונות. את השאר, אפשר הרי לגמור בלשכה הממוזגת. בעצם, אם נעשתה עבודת הכנה טובה לפני הביקור, הוא גמור כבר ברגע שיצא השר לדרכו אל יעד הביקור.

רותי היתה ערה לבעיות האלה, אלא שמעשי הלהטים שלה בלוחות הזמנים של גוטמן לא צלחו בידה אותו שבוע, והסיור נדחק ליום חמישי. הריטונים שלי באזני גוטמן לא הועילו אלא לזכותני בהערה עוקצנית מפיה, על כאלה שבשבוע שעבר הגיעו למקום, וחושבות שהן מנהלות כבר את העניינים. בסופו של דבר נקבע, כי גוטמן יגיע לבית שאן בשעות הבוקר המאוחרות, יבקר בגני ילדים ובבתי ספר, ימשיך לישיבה חגיגית של המועצה המקומית ויחתום בסיור בעיירה ובהופעה בסניף המפלגה במקום. לנוכח השעה המאוחרת בה אמורה היתה ההופעה להסתיים, נקבע כי כולנו, גוטמן והפמליה, נלון ב"גלי כינרת" בטבריה, שם החליט גוטמן להישאר גם לנופש של סוף שבוע.

בראשית אותו שבוע נסעתי לבדי לבית שאן, להכין את הביקור. בשעות הערב המוקדמות, מחפשת אחר דרכי לסניף המפלגה, נכנסתי למה שהתגלה כבית קפה ומועדון סנוקר: שלושה צעירים בחולצות צרות, שרווליהם מהודקים אל שרירי קיבורת תפוחים, היו רכונים סביב השולחן, מוטות המשחק בידיהם. רביעי, כבד גוף ומחוטט פנים, היה שקוע בבקבוק בירה. בעל המקום עמד מאחורי מקרר, שחלונות חזיתו זקוקים לניקוי, חושפים תחתיות בקבוקים. שעה שאני פונה אליו ומבקשת להדריכני בדרכי, מתרומם איש הנשר ממקומו, ניגש אלינו ושואל מה לי ולמפלגה. "עזבי אותם. את יפה מדי. כולם חארות", הוא מייעץ. אחר כך, מצטרף אליו אחד משחקני הסנוקר, מקלו בידו. "את מהמפלגה בתל אביב, הוא שואל-קובע, אז תגידי להם שאיתנו הם גמרו. שיחפשו פריירים חדשים".

הביקור בגני הילדים היה גרוע מבדיחה. גוטמן על רקע שורת זאטוטים בני שנתיים, היושבים – מכנסיהם מופשלים – על שורת סירים צבעוניים, ומנהלת המחלקה לרווחה בעיריה מסבירה באריכות ענייני מצוקות תקציב וכוח אדם. איני יודע מה הייתי עושה לו נזדמן לשם צלם עתונות בעל מעוף, או כתב חד אבחנה. כמו פיני, למשל. בהמשך, ככל שהתקדם הסיור, השתפר גם גוטמן. בכתות הגבוהות של התיכון, שבפניהן הופיע, מצא כבר קהל שאפשר לדבר עימו, לעגוב עליו. סיפר אחדות מחוויותיו הצבאיות שהיו קשורות פחות או יותר באיזור הגיאוגראפי הזה, ועשה הכל חוץ מלאמר את המילים המפורשות: בעוד פחות משנתיים, כשתלכו לראשונה אל הקלפיות, אל תשכחו להצביע בעד המפלגה.

לאחר הישיבה החגיגית במועצה, הקליט הכתב האזורי של "קול ישראל" כמה מילים מפי השר. גוטמן דיבר על ההתפתחות בעיר בשנים האחרונות, מצטט היטב מספרים שהכנתי עבורו, והבטיח לעשות הכל להמשך התנופה במקום שיהפוך לציר תנועה ועסקים. אחר כך, עברנו אל סניף המפלגה שקירותיו דורשים סיוד וכל קישוטיו כרזות ממערכת הבחירות המקומיות של לפני שנתיים ותמונות ביקורים של ראשי האומה בבית שאן. אחרי שזיהיתי במשפטי הפתיחה שלו את אותו נאום ששמעתי כבר בכמה וכמה הזדמנויות קודמות – חיים של רמה ולא רמת החיים, מה אנחנו יכולים לעשות למען המדינה ולא מה המדינה יכולה לעשות למעננו – חמקתי ממקומי שבשורה האחרונה ויצאתי החוצה, אל הרחוב. המכונית עם הלוחית הרשמית חנתה שם, ומן העבר השני של הרחוב בקעו קולותיו של בית קפה ומזנון, ששולחנותיו הריקים מלקוחות כובשים באופטימיות חסרת יסוד את מלוא רוחב המדרכה.

כשיצא סוף סוף גוטמן מהסניף, נגרר אחריו מזכיר המפלגה במקום, משבח את ההרצאה המבריקה ומתנצל על שבשל סיבות שונות ומשונות לא באו רבים יותר להאזין לדברים. יש כאן פוטנציאל גדול, וכדאי שיחשבו אולי במפלגה על שיבוץ נציג מהישוב ברשימה לכנסת. גוטמן מהנהן, עונה תשובות של כלום וממהר אל הפרטיות המוגנת של המכונית הממתינה במנוע עובד. הוא מתיישב במושב האחורי, מימין, רותי לשמאלו, ואני לפנים, ליד הנהג. כך, הוא יכול לשוחח עם שנינו מבלי שייאלץ להפנות את ראשו לאחור. אני לעומת זאת, רגלי לחוצות ומקופלות, כייוון שהכסא עליו אני ממוקמת, פני מסובבות לאחור, הוזח במידה המירבית האפשרית קדימה, מאפשר לגוטמן, מאחורי ממש, לחלץ עצמותיו לכל אורכן.

שעה אחר כך, בלובי של גלי כינרת, אומר לנו גוטמן שראשו כואב, והוא עומד לעלות לחדרו ולישון כבר עכשיו, ללא ארוחת ערב. "אתן ילדות" – הוא אומר לנו – "לכו ותאכלו איזה דג על חשבון ההוצאות של המשרד". בדומיית המבוכה שהשתררה לרגע בין רותי לביני, כאשר נבלע גבו של גוטמן במעלית, היתה זו היא ששברה את השתיקה. "אין ברירה. שמעת את ההוראות. ניפגש בעוד עשר דקות כאן, בלובי".

את יודעת, אמרתי לה כששוב לא היה מונח דבר שאפשר לאוכלו על צלחתי ולא נותרו עוד סעיפים בתפריט לעיין בהם, אנחנו עובדים כבר מיליון שנה ביחד ואינני יודעת עלייך דבר.