אלי לויטן הוא שהעלה את הרעיון, חוזר אל ימיו כסוכן סמוי שהפיל לא מעט סוחרי סמים. "תחשבו במונחים של היצע וביקוש. ממש כמו שכשאספקת הסמים מתייבשת והמחירים עולים סוחרי סמים קטנים מוכנים לקחת יותר סיכונים ולקנות חומר גם ממקורות שבנסיבות אחרות הם היו חושדים בהם – גם תפיסת המשאית יצרה ביקוש לאמל"ח. לא ייתכן שכמות כזאת של נשק נעלמת מהשוק בלי שמישהו יחפש דרכים לבנות לעצמו מלאי חדש". ראש אגף החקירות, שבפניו הציג לויטן את הניתוח הזה הנהן, מסמן לו להמשיך. "עכשיו, כשיש ביקוש – אנחנו צריכים להגיע אל הלקוחות. לעבור אותם אחד אחד עד שניפול על מי שאיבד את המשאית הזאת. הוא לא יסתפק בכלי בודד: הוא צריך מחסן שלם במקום זה שהגיע אלינו". הניצב הסכים עם הניתוח, ועדיין לא היה בטוח לגבי מה שיבוא אחריו. "ואיך אתה מציע שנגיע אל האחד המסויים הזה?" עכשיו, היה תורו של לויטן לחייך. "זה לא אנחנו שנגיע אליו. זה הוא שיגיע אלינו".

התוכנית אותה הציג הייתה מעשה אמנות מודיעינית שלובה בזריעת שמועות מתוחכמת. רכזי מודיעין משטרתיים נבחרו להוות הקרס עליו ייתלה הפתיון. הרכזים האלה עומדים כחוליית קשר יום-יומית עם מקורות מידע שהם עבריינים המבקשים לסגור תיקים בהם נתפסו, מפעילי דירות זנות המעוניינים בשקט תעשייתי, פושעים המנסים לסלק יריבים באמצעות המתנה – אלא שהפעם הוחלף כיוון זרימת המידע. הודעת דוא"ל שהופצה אל כל רכזי המודיעין, בכל המחוזות והאזורים, סיפרה להם כי נשקיה צה"לית מרכזית נפרצה – ופירטה רשימה ארוכה של כלי נשק שנעלמו ממנה. משיקולי מודיעין ועל מנת שלא לפגוע במוניטין של צה"ל, התבקשו הרכזים לשמור על המידע הזה בסוד – תוך שהם מגלים עירנות גבוהה במיוחד לכל מידע הנוגע להימצאותו של ארסנל הכלים הגנובים. וקסמן ולויטן ידעו כי דווקא כשמבקשים מאנשים לשמור דבר מה בסוד – הם מדברים עליו. וכך, מתוך שאלות חוזרות ונשנות אותן הפנו הרכזים אל המקורות שלהם, עבריינים בשטח – למדו העבריינים האלה על פריצת ענק למחסני הנשק של יחידה צה"לית מובחרת, וכל טוב הארץ שנגנב ממנה, וההשערה לפיה מישהו מתכוון להוציא את הנשק הזה למכירה. והם החלו לנסות לברר בידי מי עשוי הנשק הזה להימצא: בין אם יש לך כבר נשק ובין אם לאו – מיפוי ההיצע האפשרי והבטחת זמינות הגישה אליו בעת הצורך מעמיד אותך במצב טוב יותר. וזה נכון במקרה של עסקאות נשק בין מדינות – וזה נכון במקרה של עבריינים.

במקביל, ובנפרד, הגיע גם ציר שני של תוכנית הפצת שמועות וביסוס נוכחות בשטח. לצורך זה, נשכרה וילה גבוהת גדרות בשכונת יוקרה תל אביבית, ומצלמות אבטחה גלויות הותקנו סביבה – במתכונת המאפיינת את המיגון העוטף בתיהם של עבריינים כבדים במיוחד. אל הווילה הזאת החלו להגיע מכוניות מרצדס ו- BMW שחורות, שחולטו מעבריינים במבצעים משטרתיים קודמים – וקיבלו לצורך העניין מספרי זיהוי חדשים. על פי השמועה שהופצה בערוצים שונים, עבר לכאן זה עתה ביריון ממוצא אוקראיני שעשה הון בעסקי זונות בקייב. הביריון הזה היה בוריס, עולה חדש שהגיע שנים אחדות קודם לכן כנער עם אמו, ונותר כאן לבד כשהאם חזרה למולדתה. הוא התמכר לסמים, ואז גמל את עצמו ועבר גיור במהלך שירותו הצבאי, וחזר בתשובה ובילה שלוש שנים בישיבה חרדית – ואז שב לעולם החילוני והחל לעסוק בפיתוח גוף באותה אינטנסיביות שבה התמכר לסמים ובאותה מסירות שבה בילה את זמנו בישיבה. עכשיו, ביקש להתגייס למשטרה – וזוהה כדמות שסביבה אפשר לבנות את סיפור החיפוש אחר הנשק. הוא נשלח לבלות במועדונים המוכרים כמקומות מפגש לעבריינים, הונחה להמר בחברה הנכונה, ידע לשתות מבלי להשתכר – ובנה רשת קשרים מסועפת. וחודשים ספורים אחר כך, כשסיפר לידידיו העבריינים אודות מאגר נשק משטרתי שהגיע לידיו, לא היה מי שפקפק.

"תמכור לי M16", ביקש אחד מידידיו לפוקר, בשעת לילה מאוחרת. אלא שבוריס הסביר לו – ולכמה וכמה אחרים שבאו אחריו – שהוא אינו בענייני קמעונאות. יש לו מלאי של עשרות רבות של כלי נשק, והוא רוצה להיפטר מהם במכה אחת. "אם אני מוכר M16 אחד או אם אני מוכר מאה M16 זה אותו סיכון. אם תופסים אותי – אני בכל מקרה אוכל את הפריצה לנשקיה. אבל כשמוכרים מאה חתיכות – לפחות מרוויחים יותר, על אותו סיכון", הסביר. הוא לא פירט כיצד הגיעו הכלים האלה לידיו. מרמזים אותם פיזר ניתן היה להבין כי מדובר בחבורת פושעים קטנים שלא ידעו מה גודל האוצר אותו הם עתידים למצוא בנשקיה אליה פרצו, והופתעו כאשר גם שעות לאחר הפריצה עדיין לא היה מי שזיהה אותה – מה שאיפשר להם להיכנס שוב ושוב למקום, ולהוציא עוד ועוד כלים וארגזים רבים של תחמושת. וחבורת הפורצים הזאת הבינה כי הסתבכה בעסקים גדולים מכפי מידותיה – ומישהו מהם הגיע אליו. הוא קנה מהם את המלאי כולו, ועכשיו הוא מחפש דרכים להעביר אותו הלאה. מסיטונאי לסיטונאי.

נציגים של כמה וכמה ארגוני פשיעה הגיעו אל בוריס, מנסים להתעניין בסחורה. על מנת להוכיח להם כי הנשק אכן ברשותו, הציע להם למסור לו – כל אחד בנפרד – את הטלפון הסלולארי שלהם. הוא נסע עם הטלפון הזה לנשקיה שנפרצה לכאורה, מקפיד לוודא שאיש אינו עוקב אחריו. בנשקיה ארגן וצילם ערימות סדורות של נשק, ולבני חבלה, וארגזי רימונים – כאילו הם ערוכים במקום מסתור הידוע לו בלבד. וכאשר החזיר את הטלפונים לבעליהם, יכלו הבעלים לבדוק את תאריך הצילום, ולוודא את האותנטיות של הכלים המוצעים להם. שוב ושוב, ולמרות ההפצרות, סירב בוריס למכור את המלאי שלו בחלקים. ובסופו של דבר – הודיע כי בבוקר מסויים הוא מתכוון לקיים מכירה פומבית. משאית קלה ובה כלי הנשק תחנה במפרץ החניה הסמוך לביתו, ובתוך הבית – תתנהל התמחרות. הזוכה ירכוש גם את המשאית שבה הוא מאחסן את ארסנל הכלים שלו, והבעלות עליה תועבר על שמו בסניף הדואר הסמוך – והוא ימשיך איתה ועם הנשק שבתוכה.

ההתמחרות נקבעה לשעות לפני הצהרים של אחד מימי אמצע השבוע. לפנות בוקר, כבר נפרסו מעגלי סגר שקט שהקיפו את השכונה, וכוח עתודה משטרתי המתין במרחק של שלוש דקות נסיעה. בתשע וחצי גלשה המשאית עמוסת הנשק והתמקמה במפרץ החניה מול הווילה המרושתת במצלמות אבטחה – שחוברו עתה כולן אל החפ"ק המשטרתי, מקליטות ומתעדות כל תנועה. סמוך לעשר בבוקר הגיעו הקונים: היו שם שני ראשי ארגון פשע מדרום הארץ שהחלו דרכם בעסקי חסות והפכו לקונגלומרט של סחר במכוניות גנובות שהועברו מדי לילה למשחטות רכב באיזור חברון, לצד הפצת סמים והברחת זונות. היה שם עבריין מהצפון שכולם ידעו שהוא מי שעמד מאחורי הפיצוץ שגבה את חייו של קצין משטרה עימו התעמת – ועדיין העבריין הזה מעולם לא הואשם ולא הורשע במשהו יותר מנסיעה במהירות מופרזת. והיו שם שלושה מאנשי כנופיית גבעת עמל, שכבר מזמן אינם מתגוררים במקום אלא במגדלי הפאר שנבנו בסביבה, על האי המתיימר להיות מנהטן שבין דרך נמיר ובין נתיבי איילון. כפי שסוכם מראש, הציג כל אחד מהמשתתפים עם כניסתו לווילה תיק ובו 250 אלף שקלים במזומן, מפקיד אותו כדמי רצינות. לאחר מכן, הוזמנו בזה אחר זה להיכנס אל המשאית, על מנת להתרשם מהתכולה. וכשחזרו פנימה, החלו להציג הצעות במעין מכרז, בקפיצות בנות 25,000 שקלים. חצי שעה אחר כך, עזבו המפסידים את הבית, מקבלים חזרה את דמי הרצינות אותם הפקידו, לא לפני שביקשו מבוריס לשתף אותם ולתת להם להתמודד גם בהזדמנות הבאה שבו יגיע משלוח מעין זה לידיהם. המשטרה הניחה להם להתרחק קמעה, והם נעצרו כחמש דקות לאחר שיצאו מן השכונה, איש איש לדרכו. הזוכים, אנשי גבעת עמל, התקשרו בטלפון למי שהתקשרו, ופחות משעה אחר כך הגיע למקום שליח ואיתו שאר התשלום עליו סוכם – הפעם בדולרים. שוטר סמוי שעל שמו הייתה משאית הנשק רשומה יצא יחד עם אחד הרוכשים על מנת לבצע העברת בעלות בסניף הדואר הקרוב. כששבו, ומפתחות המשאית נמסרו לידי הבעלים החדשים, ונהג מטעמו החל לתמרן את דרכה החוצה ממפרץ החניה – הקיפה המשטרה את המקום, בנידות מהבהבות ובנשק שלוף.

כמעט ארבעים עצורים, משלושה ארגוני פשע שונים, הובלו לקראת הצהרים אל מטה המחוז. לויטן הקצה חוקרים מאנשי הצוות שלו שיטפלו בעצורים מהצפון ומהדרום, מיידע הן את מחוזות המשטרה הרלוונטיים והן את רשויות המס, שיטפלו בהמשך בניסיון לאתר את מקור הכספים שנמצאו בידי החשודים. הוא עצמו בחר להתמקד בחקירתם של אנשי גבעת עמל: המכנה המשותף ההיסטורי עם שכונת הולדתו של שהרבני, והמכנה המשותף הגיאוגרפי עם המקום שבו בוצע החיסול – נראו לו כבעלי הפונטציאל הגבוה ביותר. המאבטחים של ראשי הכנופיה, אלה שנותרו מחוץ לבית ומחוץ למשאית – היו הראשונים. לאחר שנלקחו מהם טביעות אצבעות, הם תושאלו בנפרד – והכחישו כל ידיעה אודות עסקת הנשק. ובוודאי שאינם יודעים אודות החיסול הכפול, או משאית הנשק שנתפסה בכביש שש. שלושת ראשי הכנופיה לא יכלו כמובן להכחיש את מה שצולם ותועד והוקלט תוך כדי מבצע החקירה. אחד מהם בחר לשתוק, בעוד השניים האחרים מודים בענייני הנשק – ועדיין מכחישים כל קשר אל המשאית נושאת האופנועים, או אל שהרבני וסומקין.

אלא שאז, הגיעה שיחת הטלפון מהמעבדה לזיהוי פלילי, וטרפה מחדש את סדרי העדיפויות של החוקרים – ואת סדר הנחקרים. מנהל המעבדה במטה הארצי בירושלים ביקש לדבר עם חגית. "זוכרת את הכדור שמצאת בין השיחים בדרך חיפה, ואת טביעות האצבע שהיו עליו?", שאל, "יש לנו בינגו. אחד העצורים שלכם היום החזיק פעם את הכדור הזה בין הבוהן ובין האצבע המורה של יד ימין".