ספרי שרלוק הולמס שכנו כבוד על מדף הספרים בביתה של חגית וקסמן. לעתים, בדיוני צוות חקירה, ציטטה את המשפט לפיו "ברגע שאתה מסלק את הבלתי אפשרי, מה שנותר, על אף היותו בלתי סביר, חייב להיות האמת" – בוחנת מי מהשותפים לשולחן מזהה את המקור. על פי העיקרון הזה, שבה עתה וקסמן להתמקד משך ימים אחדים בסומקין, מנסה להוריד מעל סדר היום את כל הבלתי אפשרי, לפני שתשוב אל אפרת. היא סיימה לבחון שוב אוייבים אפשריים של שהרבני, ושללה מודיעין חדש שהתברר כלא כלום – וגם אז התלבטה לא מעט לפני שהעלתה בפני לויטן את ההצעה לחקור גם את אשבל. אינך מזמן אלוף במילואים לחקירה באזהרה אם אין לך תשתית של ממש – ובעצם, חוץ מהיותו של אשבל בן זוגה של אפרת הרי אין להם שמץ של עובדה הנוגעת לו. לויטן השיב לה שאחרי שברור שההתנקשות בוצעה על ידי מקצוענים מהרמה הגבוהה ביותר – גם לדעתו גובר הסיכוי שאפרת לא הייתה יכולה לעמוד מאחוריה לבדה. "זה יקר מדי. דוקטורנטית לספרות, אפילו אם היא פרסמה ספר שלה – לא מסוגלת לשלם עבור זה". אשבל, לעומת זאת, הוא סיפור אחר: הוא מקושר יותר, הוא מבוסס יותר. וישנו גם השינוי הזה שחל באפרת, בין סיבובי החקירה, כשהפכה בעצמה בטוחה יותר ויותר. זה ביטחון שמקבלים מגבר מגונן. חגית ניסתה למחות, מחוייכת, והודיעה שהיא לא מקבלת את הרמז המשתמע, לפיו מאחורי כל אישה בטוחה בעצמה עומד גבר – ולויטן מיהר להרגיע אותה ולהגיד שהדברים אינם חלים על היושבים בחדר. ובינה לבינה, הודתה חגית בפני עצמה כי בטחונה הגובר דווקא נשען על הגיבוי אותו היא מקבל מהגבר המפקד עליה ועדיין מתייחס אליה כשווה. "אז במקום להזמין אותה או אותו לחקירה כאן – אולי נזמין את עצמנו אליהם הביתה, ונגיע בבגדים אזרחיים?", הציעה. לויטן הודיעה שיתייעץ עם מישהו בפרקליטות, ואחרי יומיים, בשעת בוקר מוקדמת וללא כל התראה, נקשו שני החוקרים על דלת דירתו של אשבל במרכז תל אביב.

אפרת ביקשה לתת לה דקות אחדות בחדר הרחצה, ואשבל הזמין את אורחיו לשבת בסלון. ניכר היה בו שטרם שתה את הקפה הראשון שלו, ועדיין רמת הביטחון אותה הפגין הייתה גבוהה במיוחד. "עם דפיקות כאלה בשעות האלה של הבוקר, אפשר לחשוב שבאתם לעצור פושעים מסוכנים במיוחד". לויטן ניסה לערער את הביטחון הזה, באופן שמערערים את בטחונו של כל חשוד: לענות על המתקפה הצינית במתקפה צינית משלו. "כשאנחנו באים לעצור מישהו – הדבר הראשון שאנחנו עושים זה לאזוק אותו. ואני לא רואה שאתה אזוק". אשבל לא ויתר, והושיט זוג ידיים צמודות בכיוונה של וקסמן. "את רוצה לאזוק אותי? כי לא בטוח שחברה שלי תסכים שמישהי אחרת תעשה את זה במקומה". אפרת, שנכנסה באותו רגע לחדר, מסורקת ומאופרת – נהנתה שוב לשמוע אותו משתמש במונח הזה, "חברה שלי", ונעצבה ונטרדה כשנזכרה מתי השתמש בו בפעם הראשונה.

– "בואו נעזוב את השטויות", ביקש לויטן, חותר לעיקר. "לא רצינו להזמין אותכם לחקירה במשטרה, אבל אפשר תמיד לעשות את זה – אם זה מה שאתם רוצים". עכשיו, כבר היה אשבל ממוקד, מרוכז וחד. "חקירה על מה למשל?"

– "למשל על משאית שהיא מחסן נשק נייד, שיש בה שני אופנועים שמשמשים להתנקשויות", אמר לויטן. גם הוא וגם החוקרת שאיתו קיוו בעומק ליבם כי לא יצטרכו להאשים בסופו של דבר את מי שבטחון המדינה חב לו הרבה כל כך, ובדרך לכאן הסכימו שהם מקווים שיהיו לנחקרים שלהם הסברים טובים. ולפיכך גם הוא וגם וקסמן חשו הקלה מסויימת כשזיהו מה שנראה להם – בנפרד, אצל כל אחד מבני הזוג, כתגובה אמיתית וברורה של חוסר הבנה במה מדובר. אפרת וחנן הביטו זה בזה, ומצאו אישור זה בעיניו של זה. "אני יכול להגיד לכם שני דברים: האחד – אני אמנם טייס בעברי, אבל אין לי רישיון למשאית ואין לי רישיון לאופנוע. והשני – אין לי מושג על מה אתם מדברים". עכשיו, התמקדו המבטים באפרת. "ואני יכולה להגיד אותו דבר – חוץ מהעובדה שאני לא טייסת". היא חייכה אל חנן, וידיהם נפגשו.

ולמרות שהביקור הבלתי צפוי הסתיים בלא כלום זמן קצר אחר כך, היה לארוחת הבוקר שלהם באותו יום טעם חמצמץ-מריר, שהוביל אותו לספר לה על אודות הפעם הראשונה שבה חש בחמיצות הזאת, השמורה אך ורק לאנשים המודעים לאחריותם הישירה למותם של מי שלא אמורים היו למות. זה היה בצהרי ה- 21 בפברואר 1973, כאשר מטוס זר התגלה על מסך המכ"ם של חיל האוויר כשהוא עושה את דרכו ממצרים אל תוך חצי האי סיני, שהוחזק אז בידי ישראל. הוא הוזנק על מנת ליירט אותו, מספר 2 בזוג פנטומים. ב-13:59 התייצב מימין למטוס הבואינג 727-224 הצבוע בצבעי חברת התעופה הלובית ליביאן ערב איירליינס ונושא אות קריאה 5A-DAH. מספר 1 שלו טס משמאל למטוס הלובי, ושלושתם משייטים ב- 20,000 רגל. כל התריסים המצלים על חלונות המטוס האזרחי היו מוגפים, ולפיכך לא היה ברור אם הוא נושא נוסעים. אשבל הודיע בקשר כי מדובר במטוס אזרחי – וקיבל הוראה מפורשת להנחית אותו. המטוס כבר הספיק לחלוף מעל כמה וכמה מתקנים צבאיים סודיים, ועשה דרכו בכיוון דימונה ומתקניה שלה – והתקופה הייתה רגישה במיוחד: טיסות מודיעין של ישראל ושל מצרים ניסו שוב ושוב לאסוף מידע על המתרחש משני צידי קו בר לב, וזמן מה קודם לכן הופל מטוס סטרטוקרוזר ישראלי שהיה במשימת מודיעין – כפעולת תגמול לאחר שחיל האוויר הפיל מטוס סוחי 7 מצרי שחדר לסיני במשימה דומה. ופחות משנה קודם לכן הייתה חטיפת מטוס סבנה, והייתה המתקפה של הצבא האדום היפאני על נמל התעופה בלוד. ואם לא די בכל אלה, היו גם התראות של המוסד על תוכנית של מחבלים מארגון ספטמבר השחור לרסק מטוס עמוס חומר נפץ מעל מרכז תל אביב.

הוא סיפר לאפרת כיצד יצרו טייסי הפנטומים קשר עין עם צוות המטוס, פנו שוב ושוב בשידורי רדיו בתדרים בינלאומיים מקובלים, ואותתו באמצעות ניענוע כנפיים, על מנת להורות למטוס הזר לעקוב אחריהם לשדה התעופה של חיל האוויר ברפידים. צוות המטוס האזרחי לא ציית – אף על פי שלדעתו של אשבל סימני ידיים שעשו אנשי הצוות הצביעו על כך שהם מבינים את ההנחיות.

שלוש דקות אחר כך הורה הבור של חיל האוויר בתל אביב לבצע ירי אזהרה. ב-14:01 ירו מטוסי הפנטום פגזים נותבים אל מול חרטומו של הבואינג; המטוס שינה את מסלולו, החל להנמיך לכיוון בסיס חיל האוויר ברפידים, ובהגיעו לרום של 5,000 רגל, הורד כן הנחיתה שלו, כרמז כי בכוונתו לציית ולנחות. אלא שלפתע הוא פנה לאחור, לכיוון מערב ונסק לגובה. אשבל חשב תחילה כי הטייס במטוס הגדול מסתובב על מנת לגשת לניסיון נחיתה שני, אך אז התכוון המטוס ישר למערב, כאילו ניסה לברוח. ואשבל ירה יריות אזהרה נוספות.

כעת הגיעו במטה חיל האוויר למסקנה שהמטוס נשלט על ידי גורמים בעלי כוונות עוינות, והחליטו שאין לתת לו לברוח. אשבל והמוביל שלו קיבלו הוראה לאלץ את המטוס לנחות. ב-14:08 ירו מטוסי הפנטום בקצות כנפיו של המטוס האזרחי גדל המידות – מהלך מקובל בניסיונות הנחתה כפויה. הבואינג המשיך לטוס מערבה, ואז ירו הפנטומים אל שורשי הכנפים. גם כאן, בזמן אמת, חשב אשבל כי המהלך הזה הגיוני. הבואינג זיגזג, ניסה לנחות נחיתת אונס, אך התרסק אל דיונת חול. 108 מתוך 113 הנוסעים האזרחים ואנשי הצוות שהיו עליו נספו בהתרסקות.

למחרת, יצא אשבל אל הדיונות סמוך לאיסמעליה, במרחק של כדקת טיסה משטח מצרים, שם התאמצו אנשי הרבנות הצבאית וחיילי שיריון ששהו בשטח לאסוף את גוויות החללים. ניכר היה בחללים האלה שהם כולם אזרחים – ותחושת הבטן שלו הייתה רעה. הוא נזכר בשיחה שהייתה לו עם מי שפיקד על סוללת טילי ההוק שהוצבה על מנת להגן על הכור הגרעיני בדימונה במהלך מלחמת ששת הימים – ונתן את ההוראה הסופית לירות טיל שהפיל מטוס שחדר לאיזור האסור לטיסה, מעל הכור. תחילה, סיפר הקצין, היה רגע של התעלות. ושניות אחר כך, התברר כי המטוס המופל הוא אוראגן של חיל האוויר ששב ממשימת הפצצה של השדה במפראק שבירדן וטעה בנתיב החזרה, אולי מחמת פציעה של הטייס מאש נ.מ.. וההתעלות הפכה לכאב שאינו מרפה.

שלושה ימים חלפו עד שנמצאה הקופסה השחורה של הבואינג הלובי אותו הפיל אשבל, שהקליטה את שיחותיו של צוות המטוס האזרחי עם מגדל הפיקוח בקהיר. הקברניט קפטיין בורג'ה ומהנדס הטייס היו עובדי חברת התעופה הצרפתית אייר פראנס, וטייס המשנה היה אזרח לובי, וכולם נשמעו צלולים ורגועים. טייס המשנה, ששרד את הפלת המטוס, אמר לאחר מכן כי צוות המטוס אכן הבין שהם נדרשים לנחות בישראל, אך החליט שלא לעשות כן כדי שלא למצוא עצמו במדינת אוייב. שחזור הטיסה, על בסיס הקלטות הקופסה השחורה, העלה כי המטוס המריא משדה התעופה בטריפולי בשעה 10:30, ובקטע שבין בנגאזי לקהיר טס עד סידי בראני בנתיב המתוכנן. לאחר מכן עבר לטיסת מכשירים עקב סופות חול ועננות כבדה. שבע דקות לפני שהוזנקו המטוסים המיירטים, קיבל קברניט המטוס אישור ממגדל שדה קהיר מערב להתחיל בתהליך הנחיתה. אלא שלמעשה טס באותה עת מעל תעלת סואץ לכיוון סיני: שילוב של סחף מזרחה עקב הרוחות יחד עם מצפן לא תקין, והשבתה מסיבות בלתי ברורות הן של משואת הרדיו המשמשת עזר ניווט והן של מכ"מ בקרת הגישה של השדה הובילו לשרשרת הטעויות שבסופה הרג אשבל 108 אזרחים. ועד היום, מבחינתו של אשבל – אין זה משנה שהטייס השני ירה גם הוא, ושההוראה לירות התקבלה ממפקד חיל האוויר ובאישור הרמטכ"ל.

"לא יכולנו לקחת בחשבון טעויות רבות כל כך בהתנהגות צוות המטוס, בייחוד שברקע יש לנו ידיעות על כוונות לחטיפות מטוסים", אמר מפקד חיל האוויר במסיבת העיתונאים לאחר התקרית. "למרבה הצער", אמר, "הוא גם ביצע נחיתת חירום גרועה, עם הגלגלים והמדפים בפנים והדבר הסתיים כפי שהסתיים". והרמטכ"ל אמר לטלוויזיה שקיבל את ההערכה של חיל האוויר, קיבל את המסקנה שלהם וקיבלת את ההמלצה לפיה צריך להכריח את המטוס הזה לנחות. ואשבל אמר לאפרת שהוא לא סולח עד היום לשניים שקיבלו את ההחלטה וגרמו לאצבעותיו ללחוץ על ההדק. וסיפר לה שהיא הראשונה ששומעת את הסיפור השלם הזה מפיו. והיא תהתה מתי יחוש כך לגביה, שהתניעה את הרצף שהוביל למותם של שני אנשים. ולפחות אחד מהם הוא מבחינתה חף מכל פשע.