כולנו עכברים במבוך, ממש כמו בשיעורי ההשלמה בפסיכולוגיה, שלמדתי באוניברסיטה. כולנו עכברים בורחים. נוטשים ספינה טובעת אחת, על מנת להפליג כברת דרך עם אחרת ורק כדי לנטוש גם אותה משחודרים המים לביטנה שלה. הנה, רותי נטשה את גוטמן, ואני נטשתי את רותי, וגוטמן נטש את שנינו. מה שמוביל אותי כמובן למסקנה, שכולנו גם ספינות טובעות. ואין זה משנה בכמה נמלים עוגנת ספינה שכזאת. אין זה משנה כמה אנשים ומטענים הובילה בימי מהלכה. מה שנזכר לה הוא רגע ירידתה למצולות, ומי שטבעו על גבה בפעם האחת והיחידה בה נכשלה.

וגם המפלגה אינה אלא אוסף עכברים וספינה טובעת. הרי ראית בטלוויזיה בוודאי את הלילה בו נודעו תוצאות הבחירות. תחילה – תמיד – החגיגה הגדולה, הביטחון בניצחון שהוא בבחינת משאלה המתחננת להגשים את עצמה – ואחר כך הגלגל המתהפך. כיצד מתרוקן אולם המטה כאילו פרצה בו שריפה או מגיפה. הכישלון שורף, התבוסה מחליאה. גוטמן היה השר האחרון שנותר במקום, עד תשע בבוקר. המכה היתה כבר עבורו בגדר עובדה, והוא לא ציפה להתהפכות נוספת של התוצאות. אלא שכמו מצביא החוזה ממוצב הפיקוד שלו בקרב אותו הוא מנהיג עד סופו, יהיו תוצאותיו אשר יהיו, ישב גוטמן אותו לילה על כיסא קשה מסעד, מחלק זמנו בין הטלוויזיה ובין העתונאים, שהרבו לעוט עליו באין שר אחר באולם. "כן", הבטיח, "אשרת את עם ישראל גם באופוזיציה, כפי ששירתתי אותו בצבא, כפי ששירתתי אותו בממשלה". את המבט שעמד אותו לילה בעיניו ראיתי רק פעם אחת קודמת, באותו יום בו עצר את המכונית בדרך לירושלים, על מנת לספר לנו את סיפור לטרון.

אותו לילה, נסעתי איתו הביתה. הרחובות היו ריקים, שלטי בחירות מתנוססים בצמתים כאותה כרזה לסרט ערבי שראיתי בסואץ. שלמה, צבעונית, מפתה – ומאחוריה הריסותיו של בית הקולנוע. בפעם הראשונה מזה כמה שבועות, אמר לי גוטמן אותו לילה משפט אישי אחד. שלוש מלים שאני חושבת עליהן כבר חודשים, שחוזרות אלי כאן. "אנחנו הדור האבוד", אמר גוטמן. ולא שאלתי אותו ואיני יודע גם היום לאיזה אובדן הוא מתכוון. לזה של יורם, או לזה של השלטון, או לזה של רותי, או לזה שלי. ולא שאלתי אותו אם ב"אנחנו" שלו הוא מתכוון גם אלי. הוא ואני, ושלושים השנים שביננו. דור אבוד.

@

למחרת הבחירות סיפרתי לך. אודות רותי, ומיכל, והילד וגוטמן.

עד היום לא ברור לי מה הביא אותי לצעד הזה. אולי היה זה הלם הבחירות, אולי ההרגשה שבשום תחום לא ישובו הדברים להיות כשהיו. רותי, וגוטמן, והמשרה בירושלים – ולמה נצא שנינו מכלל זה. האזנת לי מבלי לשאול, מבלי לאמר דבר אלא כאשר התקשית לשמוע, מפאת חרישיות דיבורי. וכאשר סיימתי, שאלת מה הלאה. ואני עניתי, שאני מביאה את הדברים אליך לא על מנת להיפרד ממנך, אלא כדי להמשיך. אלא שאני חשה כי אם להמשיך – יש לעשות זאת בשלמות. מתוך הכרה קרובה זה של זה. והדברים האלה, לטוב או לרע, הם חלק ממני. והשאלה היא אם אנו מסוגלים להמשיך ולהיות. לא מה שהיינו, שהרי אדם משתנה בכל יום, וקשר בין אנשים, אפילו אהבה, משתנה בכל יום עם השינוי החל בשותפים לו.

אמרת לי שהבנת, אי שם בעומקי מחשבתך, שדבר מה מעין זה מתרחש. וחשדת שיש משהו ביני ובין גוטמן. אלא שעכשיו, עם הידיעה הוודאית, ביקשת זמן למחשבה, ופרשת למיטה, מותירה אותי מתלבטת אם להצטרף אליך אם לאו. בסופו של דבר, וכדי שלא לעורר את השאלה, נרדמתי בכורסת הטלוויזיה במה שעשוי היה להתפרש על ידך כשיכחה סתם – או כהימנעות מכוונת מצידי. סופו של עניין, מצאתי עצמי מתעוררת בגו דואב ובצוואר תפוס, כשאתה עומד מעלי, מעיר בציניות כי אם ישנתי איתך כל החודשים האלה יכולתי לעשות זאת גם הלילה.

אותו יום, עליתי לראשונה לירושלים לאחר הבחירות. איני יודעת אם היה השקט במסדרון המוביל ללשכה פרי דמיוני שלי, או עובדה. גוטמן איחר להגיע ממשחק הטניס שלו, ומשנכנסתי אליו מצאתי איש זקן, בוהה בניירות שעל שולחנו, מאריך להשהות מבט בלתי ממוקד במסמך שבידו. "איני יודע אפילו מה מותר לי לעשות", אמר לי. ביקשתי ממנו הנחיות לגבי שורת אירועים שנועדו לו, והוא הורה לבטל את כולם. "עד שייכנס השר החדש, אמיתי", אמר, "אני איני קיים. איני שר, כי הרי איני יכול להחליט בעניינים שמכאן והלאה – ואיני איש אופוזיציה, כי הרי עודני יושב בלשכה". אחר כך אמר, כי הוא חש כמי שעומד להתייצב בפני שודדים, שהוא יודע כי הם עתידים לנשל אותו מכל שיש לו. "וזה לא אומר כמובן שאיני מקבל את הדמוקרטיה", הוסיף מריר, הוגה את המילה האחרונה בטון מודגש, גדול. כעבור פחות משעה התנצל ופרש לביתו, מורה לרותי לדאוג ולהודיע למי שנועדו להם פגישות עימו על מחלתו כביכול.

לקראת הצהרים התקשרת אלי, על מנת להודיע לי בקיצור טלגראפי, שאתה יוצא לפאריס. לא אמרת עד מתי תשהה שם, לא השבת לשאלותי אודות עתידנו, אם יש כזה. ביקשת פסק זמן, ניתוק למחשבה, ואני הרי איני יכולה להתנגד. רק בסיום השיחה גיליתי, על פי קולות מערכת הכריזה המגיעים אלי מעברו השני של הקו, כי אתה נמצא כבר בבית הנתיבות, ואפילו התכוונתי לבוא ולהיפרד ממך – אין בידי שהות לרדת ולעבור את שער הגיא, ואת הקטע הצפוף של לטרון ולהגיע לנמל התעופה בעוד מועד.

בסיום יום העבודה, אני מצטרפת אל אחד מאנשי המפלגה שעלה לירושלים רק על מנת לגלות כי גוטמן נטש את הלשכה. ואז, בדרך, בעליה המזוגזגת מעמק לטרון מערבה, התאונה.

@

תגיד, יכול להיות שזה קורה לי שוב, וקורה לי כאן?

בחודשים שבהם אני יושבת בחדר הזה, ובחודשים שלפניהם, תהיתי הרבה על מהותה של ההתאהבות. שים לב: איני מדברת על אהבה. את המשחק האדולצנטי בהגדרתה של זו זנחתי עוד בתיכון. הבה נדבר איפה על התאהבות, ולא על אהבה. שלא כמו האהבה, שהיא – בצורתה הנשגבת ביותר, לפחות על פי המשוררים – אינה תלויה בדבר, ההתאהבות תלויה גם תלויה. יש צורך בהבשלה של נסיבות, שבלעדיה לא ייתכנו הדברים. לעתים, ההבשלה הזאת היא עניין של רגע, שלאחריו קמילה. כמו זכרים במינים מסויימים של חרקים, שאינם חיים אלא יום או יומיים, ומשסיימו תפקידם ודאגו להמשך הגזע הם נטרפים על ידי נקבותיהם. לעתים, אתה תופס – או נתפס – ברגע. כמו שהיה בלילה הראשון, של רותי ושלי, בטבריה. כמו שהיה בקשר שלי עם מיכל, שנולד כנראה בשל הצורך שלי להשתחרר מרותי, מן היחודיות שבקשר ביננו. להוכיח לעצמי בפעם השניה שתיתכן גם אשה אחרת.

התאהבות, מסתבר, היא גם עניין של עונות בשנה. אני, למשל, טיפוס של קיץ, של אביב. משום מה קשה לי לראות את עצמי מתנה אהבים בפעם הראשונה עם גבר או עם אשה מתחת לשמיכה. מה שהופך כמובן את החורף לעונה קשה מן הבחינה הזאת, גם אם הוא מספק את ההנאה שבהתכרבלות בחיק שכבר ידעת.

קשה להאמין. על כל פנים, לא אם להסתמך על הניסיון שרכשתי, ועל הלקחים שהייתי אמור להפיק מן הניסיון הזה. ובכל זאת.

אלא שהפעם אני זהירה הרבה יותר. אחרי הכל, אם שנינו נמצאים במקום הזה, אין זאת משום שאנו סובלים מקשיחות יתר, מעודף יציבות. שנינו פגיעים, ושנינו יודעים זאת, וזה מה שהופך את הדבר למה שהוא. איטי, מתון, כמעט תמים. כאילו שבנו אל החיזור הראשון, אי אז בבית הספר. אלא שאנו יודעים, לפחות אני יודעת, כי אין חיזור תמים.

אנחנו מדברים אנגלית. היא מספרת לי על מריה הקדושה, שנגלתה לה בחיזיון אמוני מעל גבעות לטרון, ואני מספרת לה על לטרון כפי שראיתיה דרך עיניו של גוטמן. היא יודעת, מפי, שאני נמצאת כאן בשל מה שקראתיו משבר בחיי המשפחה שלי ואינה שואלת לפרטים נוספים. היא מדברת הרבה על שליחות, על מסר של בשורה נוצרית שצריך להפיצו – ואני איני יכולה שלא לחשוב על גוטמן. המסרים הטהורים ביותר מוליכים אנשים אל עמוד הקלון, או אל אש המוקד – או אל ההסתאבות שבממסד המתיימר להפיצם. גוטמן, אגב, עבר דרך שניהם. אני כמעט רוצה לפגוש בו.

אני אוהבת את הפשטות באורח דיבורה. את הריכוז שעל פניה. אני תוהה אם אין כאן תוצאה של דיבורה בשפה זרה. לפתע, אני משתעשעת ברעיון ללמוד את שפתה הצפונית, האחרת כל כך בצליליה. אני מבקש ממנה להשמיע משפט או שניים והיא נענית לי, ומצטטת מן הזיכרון "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ". לאחר שהיא מתרגמת, אנחנו שואלות האם היה התנ"ך נכתב אחרת אילו היה פרי תרבות צפונית, קרה יותר. היא מבקשת ממני להשמיע נוסחים עבריים של נבואות שהיא זוכרת בעל פה, ואני מודה לאלוהים שלה או שלי על המורה לתנ"ך שהכריחה אותנו לשנן בעל פה פרקי מפתח. "שמעו הדבר הזה פרות הבשן אשר בהר שומרון". היא יודעת פרקים רבים ממני.

לראשונה מאז הגעתי לכאן, יש לי מישהו לדבר עימו מלבדך, שמואל. שהרי השורות האלה הן שיחה רצופה איתך. לא שהייתי כלואה או מבודדת, אבל לא חשתי צורך בכך. מה שהגביל כמובן את נושאי השיחה שלי למה שהיה לפני שהגעתי לכאן – ולמה שיהיה לאחר שאעזוב. כאילו עמד הזמן מלכת ביום בו הגעתי לכאן, והוא עתיד לשוב ולחדש מהלכו ביום בו אצא. כמו היפיפיה הנרדמת, בסיפורי הילדים, שארמונה, משרתיה, כלב השעשועים שלה, שוקעים כולם בשינה יחד איתה, על מנת לשוב ולהתעורר כעבור מאה שנה. כאילו אין המקום הזה, השיחות שלנו הנכתבות חד-צדדית על ידי, קיימים בכלל, שהרי אין להם רישום בזמן. אלא שהעולם האמיתי, חוששני, כמנהגו נוהג. ובכל יום שאני עושה פה, גדל החשש מפני מה שאמצא משאשוב אליו. בניין שהיה נתון בפיגומים, שלידו חלפתי מדי יום בדרכי לעבודה, עשוי כבר להיות מאוכלס. והחניה ברחובות שבהם היתה כבר קודם עניין מסובך, תהיה עכשיו קשה עוד יותר.

לראשונה מזה חודשים, איני מוצאת את עצמי מוגבלת לדברים חשובים בלבד. אפשר לדבר על התפריט, על מזג האוויר, על מי שבאו ועל מי שהלכו מכאן. אנחנו מדברים על סרטים, על ספרים, על החורף בארצה ומה שהוא עושה לאנשים, במושגי הפריחה הקצרים שהוא מותיר מאחוריו. בין כפור החורף שלה ללהט השרב שלי, אנחנו הולכים אל ספסל אחד, גבנו לבניינים, פנינו אל המישור ושלוחת היער התוחמת אותו. תמיד על הספסל הזה. אף פעם לא בחדרה, לעולם לא בחדר שהוא ביתי. לא ברור לי מדוע איני מזמינה אותה אלי. האם אני חוששת ממה שעלול להתפתח? היא, מכל מקום, אינה שואלת. בנימוס האירופי המעודן שלה היא מניחה לי לנווט את הדברים.

האם יכול להיות שאני מתאהבת בה? אולי תוקפת אותי, שוב, המשיכה הזאת אל מה שזר, רחוק, על גבול הניכור. איננו מדברות על המשברים שהובילו אותנו לכאן. הדברים האלה הם בבחינת טאבו מוחלט. חוויות התראפיה שלה או שלי, מעולם לא עלו ביננו. הרי אמרתי כבר: ניתוק מוחלט מהנסיבות.

מדוע אני חשה שאני מתאהבת בה? אולי עניין של נסיבות. היא האדם הראשון עימו אני יכולה לחלוק מחשבות – אם לא להביא אותך בחשבון, כמובן. היא האדם הראשון עימו אני יכולה להתמודד. לבחון עצמי בעל פה, מול שומע שהוא ככל האדם. ואני מוצאת עצמי יותר ויותר נזקקת לבחינה הזאת – כלומר לה. והיא, דומני, נזקקת לי. והאהבה – לפחות בצורתה הפרימיטיבית ביותר – היא הרי סוג של היזקקות הדדית. ואולי אין זו אלא תכלית תכליתה של האהבה. ההכרה בצורך לחלוק כדי להישאר עם מה שהוא יותר מחלקך שלך. אלו מילים.

השבוע ביקר אצלה נזיר מלטרון. הם שומרים על קשר מכתבים מאז ביקרה בארץ, ונכנסה לאיזה-שהוא טראנס דתי בכנסיה שלו. הוא הגיע לכאן במסע שתכליתו אינה ברורה לי. עליה לרגל? הגלימה שלו מתאימה לגבעות יהודה שהוא יושב בה, יותר מאשר למקום הירוק הזה. דווקא הוא, הזר, מתמזג בארץ טוב ממני. מסתפק בפחות ממני. מכנסי הג'ינס שלי הרי מתאימים לכל מקום ולשום מקום. אות ועדות לאחדות האוניברסאלית של הציביליזציה האמריקאית השחוקה בירכיים.

כשהוליכה אותו אל הספסל, עליו אנו יושבים, הספסל שלנו, קינאתי בו. קינאה על הדברים שהיא אומרת לו ושאינה אומרת לי, קינאה באמונה המשותפת שלהם, שלי אין חלק בה. קינאה על שיש להם אמונה בכלל. אחר כך, על אותו ספסל, אמרה לי שהוא האדם המבין ביותר שנתקלה בו מעודה. שהפגישה עימו היתה שווה את הבדידות שתלווה אותה בשארית חייה. את המקום הזה. והיא החוותה בידה לעבר בנייני העיירה, מאחורי גבנו. וכשפנתה להשיב ידה, לקחתיה, מחזיקה בה לשניה, ממתין. ואחר, מבלי שתתנגד ולו גם ברמז, הנחתי לה. איני כשרה עדיין לדברים האלה. אני חייבת עדיין תשובות רבות מדי לעצמי מכדי שאוכל להיכנס לשאלות יחסי לאחרים.

לאחר ביקורו, סיפרה לי על כנסיית ימי ילדותה, בכפר שאת שמו איני מסוגלת לבטא. אחר כך, סיפרה אודות ההתגלות שלה. כמו מי שמתאר חלום, שניכר בו שהוא מתאמץ לשוב ולחלום אותו, שניכר בו שהוא מהסס בעת סיפורו, חושש לתגובה שיקבל. היא באמת מאמינה בדברים האלה, ואני חשה את חומת הציניות שלי נסדקת, אל כל המטען האנטי דתי שאני מפנימה, שכולנו, החילוניים, מפנימים, מתמסמס והולך. לא, איני מאמינה בהתגלות שלה. איני מאמינה בהתגלויות בכלל. לא בכאלה הבאות מן החוץ. אבל אולי יש בהתגלות כזאת מן התפרצות של נפשך אתה, המבקשת לאמר דבר מה. כמו ההתפרצות שהביאה אותי לכאן.

בזמן האחרון, היא יוצאת מכאן מפעם לפעם. ראיתיה עומדת, תרמיל כחול קטן ריק למחצה על גבה, ירכיה חשופות במכנסיים קצרות, ממתינה לטרמפ לא הרחק ממרכז העיירה. רציתי לאמר לה שמסוכן לנסוע כך, בטרמפים. אני יודעת שהיא חוזרת לעתים הרבה אחרי רדת החשיכה. בכל פעם שאני רואה אותה עושה דרכה בשביל הולכי הרגל הצמוד לכביש הראשי, אני חוששת שלא תשוב. אולי תמו ימיה כאן, אולי לא אראנה עוד. אני שוקלת לרוץ אל השער, להיפרד ממנה, אלא שאיני יודעת מה אומר לה. הרי אי אפשר לעצור מישהי, בדרכה סוף סוף החוצה, אל החיים האמיתיים, ולאמר לה שכאן אני חולמת עליה.

אתמול יצאה שוב, ובלילה חלמתי עליה. לפחות אני חושבת כך. ראיתי אותה מן הגב, בגלימת נזירים חומה. זיהיתי את הליכתה, שאני מביט בה לא פעם. אלא שכאשר הסתובבה, ראיתי לפתע את פניה של רותי. והתעוררתי.

היום אמרה לי, שהיא עתידה לעזוב בקרוב. ואתה שמואל, כתבת שתגיע. וכבר אני עורכת השוואות, כמנהגי בדברים האלה. אתה מגיע והיא עוזבת. פרשיה שלא היתה, ופרשה שאיני יודע אם עודנה. סיפרתי לה שאתה מגיע, והיא חקרה אודות כוונותי. כאילו אכפת לה באמת ובתמים. היא ביקשה שאכתוב לה, לכפר הולדתה, שאספר כיצד עלו הדברים. הבטחתי לכתוב, ובנשימה אחת התרעתי כי איני מצטיינת בשכאלה. על פי טבעי, אני אישה של דיבור, ואיני מותירה מאחורי אותות כתובים. על פי טבעי, אני חותרת לשלמות ניסוח. ובדרך כלל איני מוצאת לעצמי את הסבלנות לשוב ולשכלל מכתב, שכל תכליתו לצאת ממני והלאה, ושוב לא יהיה לי חלק בו.

היא באה לכאן אחרי, ותעזוב לפני. ואני בטוחה שתתגבר על שהיא מבקשת להתגבר עליו, תשכח אם תרצה לשכוח ותזכור בלב שלם את שתרצה לזכור. נשים, מסתבר, הן המין החזק. יודעות מה שלפניהן, יודעות כיצד להשיגו. רותי למשל, במשחק קר ומחושב בין גוטמן ובין הגרמני ההוא וביני, קיבלה את שרצתה, ולפיכך אינה חייבת לאיש מאיתנו דבר. ואני תוהה מתי יחזור גם אלי החוזק הנשי הזה.

אין כאן עניין של פיתוי בלבד. חווה, למשל, פיתתה את אדם הראשון – ובאותה הזדמנות הפגינה גם יצר עמוק משלו לדעת, להכיר את העולם. התפוח אינו רק פרי אסור לסקרנים. הוא גם מפתח להבנה, ולאחר ההבנה באה השליטה. וכך גם רותי, שמבינה את גוטמן ואותי ושולטת בנו בה במידה. שההתערטלות שהתערטלתי בפניה לא היתה מבגדים בלבד, אלא מכל מנגנוני ההגנה שלי. ואיני יודעת מה תעשה עם הכוח שבידיה. די לי בחשש שמעוררת הידיעה שהכוח הזה קיים ועומד שם, ונתון לרשותה.

וגם מיכל. אין לה לכאורה סיבה שתפגע בי בגללה. ואין לכאורה דבר שהיא יכולה להזיק לי בו, שהרי אני כאן, וכל הפרשה ידועה לך, שמואל, ומה עוד יכול לבוא עלי ממנה. ובכל זאת, היא מחזיקה בחלק ממני. בחלק מזמני, בדברים שעשיתי ושאמרתי, ומשעה שניתנו לה שוב איני בעליהם.

אפשר כמובן לקרוא את הדברים האלה כחרטה שלאחר מעשה. אלא שאיני מתחרטת. לכל היותר אני מביטה לאחור מצויידת בחוכמה שלאחר מעשה. מבט לאחור, אגב, עלול להיות מסוכן – כפי שגילתה באיחור מסויים אשת לוט. מבט כזה מקפיא אותך לעתים במקום שבו אתה נמצא, הופך אותך למלח. ושוב, עולה כאן עניין הסקרנות הנשית. האם הסקרנות היא שהנחתה את רותי ובעיקר את מיכל ביחסן אלי, או אותי ביחסי אליהן? סקרנות, צריך לזכור, היא ראשיתה של ידיעה. וידע, כבר אמרנו, הוא כוח.