לא היו לו תוכניות מוגדרות שנקבעו ליום המחרת. וכשהתעוררו יחד לצליל פחי הזבל הנגררים אל הרחוב, ואחרי ארוחת הבוקר בבית הקפה השכונתי – נענתה להצעתו לבטל את תוכניותיה שלה ולבלות איתו את היום החדש. תוך כדי השיחה בבית הקפה, הם מגלים מכנים משותפים נוספים. סופרים ששניהם אוהבים, וכאלה שהתחילו לקרוא והניחו הצידה. הם משווים רשימות של מקומות בעולם שאליהם היו מוכנים לצאת ללא התראה מוקדמת. והם מגלים ששניהם אוהבים את העיר ההולכת ונפקקת בשעת בוקר, ושניהם אוהבים לצעוד בה. ההחלטה קלה. היא משאירה את תיק המחשב ושקית הספרים בביתו, והם עולים ומתחילים ברוטשילד, צועדים לאורך השדרה לעבר כיכר הבימה, ממשיכים בשדרות ח"ן, ומתעכבים בתולעת ספרים שם רוכש כל אחד ספר במתנה לשותפו לטיול. את הספרים הם אורזים בנפרד – ובסוד זה מזה – ומסכימים ביניהם להעניק אותם כמתנת פרידה בסוף היום, על מנת שכל אחד ייקח איתו לדרך משהו שיזכיר לו את היום הזה. ואז הם ממשיכים אל שדרות בן גוריון, מדלגים על כיכר אתרים ונוחתים בבבית קפה על חוף גורדון. וברור שעכשיו הזמן לקחת מונית שתחזיר אותם אליו, ולהישטף יחד מאבק העיר ופיח המכוניות, ולחזור למיטה. ומה שהיה חדש כל כך אתמול, בוחן ונבחן כאחד – הוא כבר מוכר מעט עכשיו. חמים, עוטף, משרה ביטחון. תחושה של בית שנמצא לך במפתיע.

מעט אחר כך, היא מתוודה וחושפת משהו שלא סיפרה עד עכשיו. בעצם הימים האלה ממש, מנסה שהרבני לשוב ולסחוט אותה. "בחזרה לקוזובה" הוא רב מכר, והמו"ל שלו רוצה להכות על הברזל בעודו חם ומבקש משהו נוסף. שהרבני הציע למו"ל את הסיפורים אותם גנב ממנה – והמו"ל מתלהב. מישהו מטעמו של שהרבני שוב התקשר אליה, איים לפגוע בה ובמיכל שאינה יודעת דבר, והורה לאפרת להמשיך ולשתוק. "את שותקת כמו אבן – או שתהיי מתחת לאבן".

איש הצבא שבאשבל התעורר, והוא היה ממוקד להפליא. "עכשיו, אנחנו מתלבשים, ואני מזמין לכאן מישהו ואת מספרת לו את הסיפור שלך ומשאירה אותו איתי. אף מילה על 'בחזרה לקוזובה'. רק הסיפור הראשון שהוא גנב ממך, והטלפונים והתמונות והדג על המכונית, והאיומים עכשיו. ואז את יוצאת לעניינים שלך, ואת ואני נפגשים שוב מחר בערב". מקבץ הפקודות היה ערוך בשורות קצרות, מסודר בחלקים ברורים. הוא שידר ביטחון, והיא שמחה שיש לה סוף סוף מישהו לחסות בצל הביטחון שלו. והיא ידעה שגם אם בדרך כלל ביטחון בצילו של מישהו אומר גם תלות במישהו הזה – הרי שבמקרה שלה ושל אשבל גם היא מחזיקה בידיה קלף רב ערך: הוא הרי אינו מעוניין בפרסום לפיו מסר ספר פרי עטו לידיו של פושע.