"אני רוצה להיפגש ולדבר איתך", אמרה לו אפרת בטלפון. הקשר ביניהם נותק למעשה כמה וכמה חודשים קודם לכן, כאשר הודיע דוד כי הוא נפרד ממיכל, לטובת הרופאה שטיפלה בו ואשר לה נישא בנשואי בזק.

ממש כשם שהופתע לנוכח השיחה – הוא הופתע מהחמימות הנעימה אותה חש כשראה את שמה של אפרת על צג המכשיר. ומצד שני, היה גם משהו מוזר בצליל קולה: זה לא היה הקול השמור לנסיבות חברתיות, כזה שבו מתנהלות שיחות חיזור למשל. היה בו טון חוקר. תכליתיות ממוקדת. הוא הציע את בית הקפה השכונתי שלו, או כל בית קפה אחר שבו תבחר – והופתע שוב כשביקשה לקיים את הפגישה במקום פרטי יותר. "יש דברים שאני רוצה שתראה, ואלה לא מעט ניירות. קשה יהיה להסתדר איתם על שולחן קטן בבית קפה". הסגנון הענייני שלה שכנע אותו לשאול אם נוח לה להגיע אליו הביתה. היא שאלה היכן הוא מתגורר, והוא נזכר שלמרות השעות המשותפות הרבות אותן בילו בבית החולים, מעולם לא הייתה אצלו, ממש כשם שמעולם לא הוזמן אל ביתה שלה. הם דווקא התבדחו סביב הרעיון של ארוחות משפחתיות בהרכב רחב, במסגרת העמקת הקשר בין דוד ובין מיכל – אלא שהקשר הסתיים עוד לפני שהגיע שלב הארוחות האלה. "על מה בעצם אנחנו הולכים לדבר?", ניסה לשאול – והיא ענתה בלאקוניות "כשניפגש – תדע".

בין צלצול הפעמון ובין הרגע שבו פתח את הדלת, התלבט כיצד לקבל אותה. לחיצת יד נראתה לו כעניין רשמי מדי אחרי השעות אותן בילו יחד בבית החולים. אלא שהם הרי רחוקים משלב החיבוק הידידותי. שני אנשים שהילדים שלהם חלקו זמן משותף, ועכשיו נפרדו. ובכל זאת היא מזמינה את עצמה לביתו. סל הבד הגדוש בספרים ובקלסרים אותו נשאה בידה האחת, והמחשב האישי שהשתלשל בתיק שחור התלוי על כתפה האחרת מנעו למעשה כל אפשרות מגע, ופתרו את ההתלבטות. אשבל החווה תנועה מזמינה, והיא התייצבה בלב הסלון שלו, מעבירה מבט בוחן. "איפה אנחנו יושבים?", שאלה, והוא הצביע על שולחן האוכל, ממהר לפנות ממנו אגרטל אותו הציב רק עשר דקות קודם לכן. הוא שאל לשלומה של מיכל, ואפרת סיפרה שהיא יוצאת עכשיו עם מי שהיה המורה שלה לשירה, ועובדת במשרד יחסי ציבור, שם היא עסוקה בכתיבת הודעות לעתונות ופוסטים ברשתות חברתיות. "אנשים שלא יודעים להתבטא תמיד שמחים כשיש מי שכותב בשבילם", מחייך חנן. "אבל מיכל ודוד הם לא הנושא שלנו היום", חתכה אפרת, מסרבת לכוס קפה, מבקשת מים בלבד. מהברז.

עושה דרכו מהכיור ושתי כוסות מים בידיו, הופתע אשבל לראות את אפרת שולפת מסל הבד שלה את "בחזרה לקוזובה", ומניחה את הספר מול הכסא המיועד לו. "מה יש לך לספר לי על הספר הזה?", היא מתחקרת כפרקליט הניצב מול עד בבית המשפט, מציג לו ראיה מכרעת אותה שלף זה עתה במפתיע. ובתוך השתיקה שלו, ובשל השתיקה הזאת שלו, המשיכה השאלה שלה להדהד. מבינה שלא תקבל תשובה, פירשה את מבטו הבוחן אותה כהזמנה להמשיך. הוא, מצידו, נזכר במפגש הראשון ביניהם, בטקס חלוקת פרס ספיר – ועכשיו תהה עוד יותר מה עתידה השיחה הזאת להוליד. מנסה להרוויח זמן על מנת לבחון את האופן שבו נכון שיתנהל, אמר שנושא רציני כזה מזמין יותר מכוס מים, והציע למזוג לה יין או בירה. היא התרצתה, ועכשיו נוספו לשולחן שתי כוסות יין אדום. ועדיין – הוא טרם התייחס לנושא עצמו, והמתין לה שתמשיך.

הטון שבו פרסה בפניו אפרת את האופן שבו גנב ממנה שהרבני את "חטיפה, כליאת שווא ותקיפה בנסיבות מחמירות" היה יבש. הדיבור היה מדוייק ושקול – כאילו היא מספרת דבר מה שקרה לאישה אחרת, והיא עצמה אינה אלא עדה בלבד. היא סיפרה כי מתוך שידעה בדיוק כיצד נולד הסיפור הקצר – הניחה כי גם "בחזרה לקוזובה" הוא טקסט גנוב. אחרי הכל, מה לאסיר יליד הארץ, שגדל למשפחה ממוצא מזרחי – ולמסע שורשים אל עיר זניחה בשם קוזובה, אי שם באוקראינה? החשדות האלה הם שהובילו אותה להגיע לטקס חלוקת פרסי ספיר: אולי תפגוש שם קרבן גניבה אחר. מובן שאז לא חשדה באשבל. ובחודשים הבאים חזרה לשגרת היום-יום שלה.

היא נאבקה על מנת להתרחק מכל מה שקשור בשהרבני. לשם כך, עזבה את ההנחיה בבית הסוהר, מצאה עיסוקים אחרים, והתמקדה בדוקטורט שלה. אבל מי ששוקדת בעצם הימים האלה על עבודת דוקטורט בנושא "ההתייחסות לשואה: ספרות, עתונות מודפסת, אינטרנט – שינויים במבחן הזמן והמדיום" – הרי אינה יכולה להתעלם מהיצירה החשובה ביותר שנכתבה בשנים האחרונות הנוגעת לנושא הזה ונעה כולה סביב סיפור השואה של משפחה ישראלית. וכך, לפני פחות משבועיים הקישה אפרת "קוזובה", בגוגל – ומצאה שם את נאומו של אשבל באושוויץ, שבו הוא מאזכר את המקום הזה תוך שהוא מציג את ההיסטוריה המשפחתית שלו. מותנעת על ידי הגילוי הזה, פנתה לארכיון העתונות בספריה הלאומית בירושלים, הממוחשב כולו, ולארכיונים של עתונים יומיים, האוגרים עדיין גזרי נייר, וביקשה לעיין במעטפות הנושאות את שמו של אשבל. וגם שם, בכתבת פרופיל שליוותה את כניסתו לתפקיד מפקד החייל, ובאחרת שסיפרה על יוזמת הקמת המכון באוניברסיטה – מצאה אזכורים לקוזובה. "אני חוקרת ספרות ולא חוקרת משטרה. אבל תגיד לי מה הסיכויים שאני טועה? קוזובה זאת הרי לא וארשה או ברלין או עיר גדולה אחרת שעוברים בה מאות אלפי יהודים. והנה, דווקא אתה, שמדבר על קוזובה שוב ושוב, מגיע לטקס שבו מעניקים פרס לספר שעוסק בעיר הזאת". אשבל הניד ראש בתנועת השתאות – אלא שאפרת פירשה את מנוד הראש הזה כהכחשה. נאבקת על שלה, הרימה את קולה בפעם הראשונה. "וברור לי ששהרבני לא מסוגל לכתוב טקסט כזה. ראיתי טקסטים שלו בחוג. וברור לי שהוא גנב של טקסטים. הוא הרי גנב ממני. אז תעשה את החשבון. ואחרי גילוי הלב שלי, אולי תספר לי מה יש לו עליך שגרם לך לוותר על הטקסט הזה. כי ברור לי שברור לך שהטקסט עצמו – מדהים".

אשבל לגם לגימה ארוכה מהיין, מגלגל אותו בפיו. הוא מיקד עיניו בעיניה, ומשהו גרם לו להושיט שתי ידיים מעבר לשולחן, להפנות כפות פתוחות למעלה, ואצבעות מזמינות את ידיה שלה. והוא שמח כשנעתרה והניחה את ידיה שלה, כמעודדת אותו. "קודם כל – את צודקת", פתח. ואז קם לרגע, והביא מהספריה עותק של ספר טיול השורשים. עכשיו, כששני הספרים מונחים זה לצד זה על השולחן שביניהם – נטל שוב את ידה. "שיהיה ברור לך שלולא הסיפור שלך היה טוב כל כך – הסיפור שלי לא היה מגיע אליו", התחיל. אלא שהיא סירבה לחייך. והוא המשיך, וסיפור הספר התגלגל לסיפור חייו, ואחר כך חזרו לסיפור חייה, ואחרי עוד שתי כוסיות יין אלה היו כבר שתי ידיה המוחזקות בידיו כמי שמנסה לשמור את האוזן אליה הוא מדבר קרובה אליו ככל האפשר. וברגע מסויים אפרת שוב לא היתה אמא-של-מיכל-חברה-של-דוד, אלא אישה נאה היושבת בביתו ומקשיבה לו, ושותה את דבריו – ומרתקת אותו במילותיה שלה. ומתוך האינטימיות של הטקסטים נולדה האינטימיות שלהם.