השכן מקומת הקרקע הקיש על דלתו של אשבל באחד הערבים, מבקש לדבר אתו בעניין פרטי וסודי. אשבל הציע לו קפה ממים שאותם הרתיח זה עתה, והזמין אותו לשבת. "היית מוכן להיות בורר?", שאל האורח, ואשבל תהה מה הוליד את הפניה הזאת דווקא אליו – ומה מהות הבוררות.

"אמרתי לך פעם: יש דברים שאיתם לא מגיעים לבית משפט: שני הצדדים לא רוצים שידעו עליהם. זה התפקיד של בורר", הסביר בן שיחו. למעשה, המשיך, גם אשבל עצמו אינו עתיד לדעת את שמותיהם האמיתיים והמלאים של מי שיופיעו בפניו. ככה טוב יותר.

לשאלתו של אשבל "למה שלא תהיה אתה הבורר?", השיב גדל הגוף כי הוא קשור בנפרד עם כל אחד מהצדדים בעסקים משלו, ואינו מעוניין להציב עצמו בעמדה שבה מי מהם יחוש נפגע מהחלטותיו. מצד שני, חשוב לשכן להיות מי שיוביל לפתרון הסכסוך הזה, ואשבל הוא בדיוק האיש הנכון לכך: יש לו שם. יש לו מעמד. יש לו היגיון. הוא מכיר אנשים ומסוגל לשכנע אותם. אשבל הודיע כי ישיב לבקשה הזאת למחרת בבוקר – וממש באותו ערב שידרו באחד מערוצי הלוויין סרט מסרטי הסנדק. כשעמד על המקריות אותה זימן לוח השידורים, חייך אשבל לעצמו, יודע כי ייתן למחרת תשובה חיובית. הוא בשלב של חייו שבו הוא נהנה שוב לשחר אחר הרפתקאות חדשות – ובוררות מעין זאת היא בחזקת הרפתקה. התנאי היחיד שאותו הציב, אמר כי הצדדים לסכסוך יימנעו לחלוטין מדיווח מפורש על מעשים פליליים. "כל עוד אתם קוראים לזה 'הפעילות שלנו', ולא מספרים מה היא כוללת – אני בסדר מבחינת החוק".

דני ומשה הגיעו אליו לאחר יומיים, מציגים עצמם בשמות פרטיים בלבד. הם התחילו את דרכם יחד, זה לצד זה, כמלטשי יהלומים בנתניה. אחר כך החלו ללכת יחד בשבתות, אל מגרש הקופסא, לראות את מכבי נתניה. על הטריבונה, נולד הרעיון לצאת לדרך משותפת, כעצמאים, במלטשה בבעלותם. מעט אחר כך, כשהודו וסין השתלטו על תחום ליטוש היהלומים הקטנים, שבו התמחו – שינו כיוון והקימו חברה למסחר באבני חן. "היתרון שלנו הוא שאנחנו לעולם לא שואלים מה המקור של הסחורה. מבחינתנו מי שהביא אותה – הוא הבעלים", אמר אחד מהם. "כשאתה רואה את תכשיטי הכתר בלונדון, אתה לא שואל ממי גנבו את האבנים שמשובצות בהם. ואתה לא שואל ממי גבו את המסים ששימשו לרכישת אבנים אחרות. מה שחשוב – זה היופי".

הם מעולם לא טרחו לנסח ולחתום על חוזה מסודר ביניהם. כמקובל בעולם היהלומים דברים התנהלו בלחיצת יד מלווה ב"מזל וברכה". ללא תעודות מקור המעידות כי אין מדובר ביהלומי דמים, ללא חשבוניות. גם כאשר נרכש ציוד ממוחשב, גם כאשר עלה לאוויר אתר אינטרנט המאפשר הצצה לאותו חלק של מלאי האבנים הכשרות למהדרין הזמינות בחברה – התנהלו החשבונות האמיתיים בקודים שהיו מוכרים להם בלבד, על גבי כרטיסיות קרטון. הנשים שלהן נישאו השניים פיתחו מערכת קשרים מקבילה משלהן, נהנו מרמת חיים גבוהה – והיו חסרות כל ידע או מושג לגבי המתרחש בחברה. הילדים של שני הזוגות – עכשיו כבר בין שנות העשרה ובין שנות העשרים המאוחרות – הכירו זה את זה מהעריסה, חגגו בצוותא ימי הולדת, ויצאו יחד למחנות קיץ יוקרתיים בשוייץ.

כאשר חלה משה בסרטן הוושט – תוצאה ישירה של עישון אינטנסיבי לאורך שנים, הקפיד דני ללוות אותו ואת המשפחה עד לסוף הבלתי נמנע. כשבועיים אחר כך, התייצבה אסנת, האלמנה, במשרדי החברה, מלווה בשני ילדיה הבוגרים, וביקשה בנימה תקיפה לקבל תמונת מצב של הנכסים העוברים עתה לידיה.

דני נדהם. הוא התקשה להבין את אופי סגנון הפנייה אליו – והסביר כי מתחת לחזות הנוצצת, נמצאת החברה למעשה במצב קשה. הוא העלה והזכיר השקעה בלתי מוצלחת ובלתי מתועדת שנעשתה כשלוש שנים קודם לכן – והסתיימה בבריחתו לחו"ל של סוחר בבורסת היהלומים עימו עבדו, כשהוא לוקח איתו את כספם של השניים כמו גם את כספם של רבים אחרים שניהלו איתו עסקים. וכיוון שהעסקים מתנהלים ללא דיווח אמיתי לרשויות המס – אי אפשר גם לקזז את ההפסדים האלה. דני הדגיש כי אין למעשה כל נכס הניתן למימוש: משה הקפיד למשוך כל סכום זמין כמשכורת שוטפת – והמשיך בכך גם במהלך מחלתו, למרות שלמעשה לא עבד בפועל. העסק יושב במבנה שכור – וחשבונות הבנק אינם כוללים יתרות מהותיות. כספים אחרים, שעליהם אין מדברים ואותם לא רושמים – חולקו כולם בזמן אמת, ואין לו מושג מה עשה איתם משה.

השיח בין דני ובין יורשיו של משה השתבש. דני ניתק מגע, נמנע מלהחזיר טלפונים – והם מצידם שולחים מסרים באמצעות חברים משותפים ומבקשים את חלקם. לתדהמתו המוחלטת של דני, הגישו היורשים תביעה בבית המשפט. דני הבין כי ממש כשם שאשתו שלו לא הייתה מודעת למקורם של חלק מהכספים בחשבון הבנק המשותף שלהם – כך גם לגבי משפחתו של משה.

דני, שהתרחק כל חייו מחשיפה ופרסום, שכר עורך דין מטעמו, ושקל הגשת תביעה שכנגד על מנת להיפרע מהעיזבון. בשני דיונים מקדמיים בבית המשפט כמו גם בפגישות ביניהם מצאו הפרקליטים משני הצדדים בקלות שפה משותפת מקצועית זה עם זה – אולם שולחיהם התקשו לשבת בצוותא, בחדר אחד. ברור היה כי איש אינו רוצה להגיע לבית המשפט ולשלב הדיונים והצגת הראיות ממש: יותר מדי סודות, יותר מדי עסקות יהלומים ומזומנים שהדיווח עליהן עשוי להיות חלקי ביותר, יותר מדי סודות העלולים לצוף ולעלות. אסנת, שנפגעה מיחסו של דני, פיתחה חרדות משלה.

הרעיון לפנות לגישור היה של שני עורכי הדין – והתגלגל מפיו של דני לאוזנו של השכן מקומת הקרקע. עוד לפני מפגש הגישור הראשון התקשר דני בטלפון אל חנן – באישור מוקדם של הצד השני. הוא ניהל שיחה קשה, מדגיש כי אינו מוכן לשבת מול הילדים של שותפו המנוח. "או שאני צריך להגיד להם שאבא שלהם גם פושע וגם לוזר – או שאני צריך לשמוע אותם מאשימים אותי שאני גנב". הוא נשמע מאוד נוקשה, אטום משהו, ועורר אצל חנן רמות גבוהות של נוגדנים. חנן הרגיש שבן שיחו מנסה לנהל אותו ולהכתיב לו כיצד להתנהל – מבלי להתחשב במעמדו של חנן, בהיסטוריה הצבאית שלו ובכך שכבר שנים רבות לא קיבל הוראות מאיש.

סגנון הדיבור ותוכן הדברים הולידו באשבל פקפוק מסויים, בכל הנוגע ליכולתו לתפקד כמגשר או כבורר. הוא ירד לקומת הקרקע, והזמין את השכן לשבת לצידו כבורר נוסף. "אין לי בעייה להיות האיש הרע, ואתה תהיה האיש הטוב. אבל אתה מדבר את השפה שלהם", הסביר. אלא שהשכן סירב, וביקש מחנן להמשיך בכל זאת. למחרת בבוקר, הופתע חנן לקבל שיחת טלפון מתנצלת מדני. הוא שיער כי במשך הלילה דיבר השכן עם דני, ונזף בו – אבל חנן נמנע לשאול האם כך אכן התנהלו הדברים. שיחה כזאת, אם התקיימה, אינה הולמת את הנוהל – וחנן הבין כי לפניו משימה שאינה מתנהלת בהכרח בנתיבים המקובלים. סיפור שכותב את עצמו, ממש כמו הספר שלו, הרהר. ואולי יהיה כאן גם חומר לספר חדש. בשיחת הבוקר, הסביר דני כי הוא מתוח ופגוע מעצם הגשת התביעה, וחושש מצד שני מפני חנן כמגשר. אשבל הציע לדני לקיים שיחה אישית, שתנקה את האווירה ביניהם ותקדם לגישור עצמו. הוא הסביר את כל הסייגים – הסכמת הצד השני, אפשרות שהצד השני יבקש גם הוא שיחה כזאת, והבהרה חד-משמעית לפיה בפגישה האישית לא ידברו אודות הסכסוך עצמו, אלא רק על רקע הדברים ותחושותיו לגביהם. הוא אמר כי הוא מבין את הצורך של דני לבחון מי הבורר: אחרי הכל, הוא עתיד להיכנס להליך הנוגע בסוגיות עדינות ביותר של חייו.

כך נקבעה פגישה אישית ראשונה עם דני בהסכמת עורך הדין והצד השני, אשר העלו מצידם התנייה אחת: מיד לאחר הפגישה האישית – באותו מעמד ממש – יתחיל הליך הגישור בפגישה משותפת. הצד השני – האלמנה ושלושת הילדים וויתרו מראש על השיחה האישית, מעדיפים לדלג ולהגיע לעיקר.

גם לאחר המפגש המקדים עם חנן והפגישה המשותפת מול הצד השני, שאליה הצטרף השכן כשומע, בהסכמת שני הצדדים, התקשה דני להבין מה התביעה למעשה, ומהן הדרישות המוגדרות של המשפחה התובעת. יותר מפעם אחת לאורך השיחה הזאת, ובמיוחד במפגש השני – שהיה טעון, גדוש האשמות וביטויים חריפים – הרגיש אשבל כי בכל רגע עלול הדו-שיח לקרוס. "הבן זונה הזה חושב שהוא המציא את החוכמה", "מי אתם ומי האבא שלכם שאתם מנסים לעבוד על כל העולם", "לכי תחפשי את החברים שלך בחולות מאחורי מלון מנדרין" וכן הלאה. ועדיין, כל עוד הצדדים יושבים לשולחן – התקשורת קיימת, והאפשרויות להתקדם אינן חסומות לחלוטין.

אשבל הופתע ממידת הדומיננטיות בשיחה של ילדיו של משה – עד לאחרון, בן ה- 15. איש איש בתורו, אמרו הילדים לדני, כמעט תמיד בכבוד, בנימוס ובשליטה מלאה, דברם קשים. מנגד, עמדה ההפתעה הגמורה של דני לנוכח תוכן הדברים. בשלב מסויים, הגיע דני ביוזמתו שלו להתנצלות והודאה כי ייתכן שלא תמיד היה מודע למלוא פרטי התמונה, בעיקר לאלה של תחושתם לאחר מות אביהם. "לא תיארתי לעצמי שאני נראיתי לכם כזו מפלצת. למה לא פניתם אלי, למה לא אמרתם שאתם רוצים לשבת ולדבר איתי? אני אמרתי שאני אעזור לכם, למה היינו צריכים להגיע לזה?" אלא שדווקא ההכרה הראשונית בטעות בתחום משני, שאינו נוגע לסכסוך עצמו – הובילה את דני להתבצרות בנקודות היותר בעייתיות. הוא ציין כי כל הכספים – ככל שיש בכלל כאלה – מושקעים בעסק, ובמיוחד במלאים של יהלומים שהצטברו לנוכח תנאי שוק בעייתיים במיוחד. "כשאייפון עולה כמו יהלום – אנשים קונים אייפון", אמר בחיוך מריר. ברור היה כי האלמנה והילדים תובעים כספים המגיעים להם לדעתם לאחר מות אביהם – אולם איש מהם לא הציג נתונים של ממש שיגבו את התביעה הזאת. אשבל שמר על שתיקה – נותן לדו-שיח בין הצדדים להיבנות מתוך עצמו, ומסמן גם לשכן להסתפק בהקשבה בלבד.

ענת, בתו הבכורה של משה, פסיכולוגית על פי הכשרתה המצויה עתה בשלבי ההתמחות הסופיים שלה, ביקשה להתייחס לדבריו של מי שהיה שותפו של אביה. נראה היה כי בני המשפחה החליטו מראש כי היא שתוביל את הדיון מטעמם. היא פתחה בהצהרה לפיה "גם אנחנו הגענו בתום לב, כדי לגמור את הסאגה הזאת כמה שיותר מהר". בראייה לאחור, היא מסכימה כי האירועים מקבלים עוצמות קשות מדי: "בגלל האובדן הקשה של מותו של אבא הדברים יצאו מפרופורציה. בואו נתפוס את עצמנו כאן, אחרת נבלה שנים בבית משפט ומול מס הכנסה". דני זיהה את הנימה החותרת לפשרה, והציע לממן לילדיו של משה לימודים אקדמיים לכל תואר, בכל מקום בעולם. "אתם כמו הילדים שלי. אבא שלכם היה כמו אחי. תגידו מה אתם רוצים ללמוד ואיפה – ונדאג לזה". גיל, הצעיר והרגיש מבין הילדים, אומר כי הוא מאמין שהכל מתחיל מכך שאביו רצה לרצות את כולם. יוחאי, הבן האמצעי והיותר פרקטי מבין השלושה, משסע אותו ומתייחס להצעה של דני בלקוניות "בסופו של דבר באנו באמת לדבר על כסף. אבל מה שאתה מציע זה כסף קטן". למעשה, זו הייתה הפעם הראשונה שבה נאמרו ליד השולחן דברים די ברורים, והדיון מתכנס ומצטמצם לשאלת הכסף. ניכר היה כי יוחאי בא לסגור עניינים.

להפתעת כל הנוכחים, שלף דני בשלב הזה מסמך עליו חתם משה בשבוע האחרון לחייו, בנוכחות עורך דין, ובו פירוט מלא של הנכסים המשותפים – בגרסה מצומצמת התואמת לחלוטין את דיווחו של דני. אסנת וילדיו של משה התעקשו כי לא ייתכן שלאחר עשרות שנים לא נותרו נכסים בפועל. הם תוהים מה הניע את משה, בימיו האחרונים, להסכים ולחתום על המסמך – בנוכחות עורך הדין. הם תמהים לנוכח הפער בין דברים שאמר להם אביהם לאורך השנים, אודות העתיד הכלכלי היציב המובטח להם – ובין המציאות. עוד יותר הם תמהים וחשים פגיעה בכך שהמסמך המסכם – שהוא למעשה הראשון שנחתם אי-פעם בין דני ובין משה, נוסח בהסתר והם לא שותפו אפילו בידיעה על כך. ורגע לפני שהמפגש מתפוצץ – מסיים אותו אשבל וקובע פגישה נוספת.

"אני לא יכול לתת יותר – ואני לא יכול שהעסק הזה יימשך יותר", אמר דני שוב ושוב בפגישה אישית נוספת אותה ביקש עם אשבל. במקום ארשת המתמקח הקשוח, הוא משדר מסר נבוך, לחוץ, עד שאפשר לתהות האם אין כאן העמדת פנים המיועדת לעורר סימפטיה של בן שיחו. הוא מצפה לקבל מחמאות על נכונותו להתפשר וללכת לקראת בני המשפחה של שותפו – ונהנה במופגן כאשר הוא מקבל את החיזוקים האלה.

השיחה האישית הבאה, במפגש אחר, היא עם בני המשפחה. הם מוטרדים מהופעת מסמך ההסכם של אביהם ערב מותו – ומעלים חשד כי הוא מזוייף. אשבל מציע להתקשר בעצמו אל עורך הדין החתום על המסמך כעד, ומציין כי מדובר במשרד מוכר וידוע, שקשה להניח שיהיה מעורב במעשה הונאה מכוון. הבן היותר מעשי, מציע נוסחה להסכם, שיש בו סוג של ויתור בפועל – יחד עם שוט של איום ופתח לתיקון עתידי של המצב: "שדני יממן לא רק לימודים – אלא גם מחיה במהלך הלימודים. וחוץ מזה שיצהיר בפני עו"ד ובפנינו שזה כל הרכוש שקיים, ויתחייב בכתב שאם יימצא בעתיד רכוש נוסף – בכל שלב שהוא – הרכוש הנוסף הזה יעבור אלינו בלבד. שיהיה לו ברור שאנחנו יכולים להחליט להפעיל חוקר פרטי, ושאם הוא משקר – ההפסד יהיה כולו שלו".

תגובתו הראשונה של דני, כשהוצגה בפניו ההצעה הזאת, הייתה הפגנת עלבון, וסירוב מוחלט. "אני לא מוכן לעמוד כל חיי באיום של בלשים פרטיים". הוא ביקש זמן לעשן סיגריה, ויצא אל מחוץ לחדר – אולי גם על מנת לנהל משם שיחה בטלפון הסלולארי עם מישהו נוסף. כשחזר, היה מפוייס יותר, מקבל עקרונית את ההצעה – ובתנאי שלאותו תצהיר יצורף גם מכתב ההסכם עם שותפו, באופן הנותן למכתב ההסכם הזה מעמד של חלק מההסכם הסופי. את המחלוקת הבאה שעיכבה את חתימת ההסכם ועניינה מה גובה אותה מלגת מחיה שתשולם לילדים במהלך הלימודים, העדיפו כבר הצדדים לפתור בעצמם. מבין השורות הבין אשבל כי דני מתכוון לרשום את הילדים כעובדי החברה, על מנת שאפשר יהיה לנכות את התשלומים המועברים להם ממס הכנסה.

במקום תשלום עבור שירותיו כבורר, קיבל אשבל טבעת יהלומים יקרה. "אני בטוח שתהיה אישה שתשמח לקבל אותה", אמר לו דני בחיוך. "וככה גם לא נשאיר עקבות של ניירת".