באותה תקופה, יצא גוטמן למאבק מחודש על מקומו במפלגה. הוא ידע, כי העורף האלקטורלי העסקני שלו, מעורבותו במנגנון ובסניפים, אינם כאלה שיבטיחו לו את מקומו לאורך ימים. פעם אמר לי, כי זה המחיר ששילם על קידומו המהיר יחסית, בעקבות החלל שנוצר לאחר מלחמת יום הכיפורים. רבים נטרו לו על הזינוק הזה. עתה, כאשר ידע כי עליו לעמוד לעצמו, הקדיש שעות ארוכות למפגשים עם חוגים כאלה ואחרים, לשיחות בסניפים, לכיבודים למיניהם.

גוטמן שנא את זה. "תיאטרון אבסורד ארבע שנתי", כינה באוזני בשעת לילה מאוחרת את ההופעה בסניף המפלגה שהסתיימה שעה קלה קודם לכן. בצבא, אמר, נמדדת בביצועים. בתרגיל, בכוננות, בביקורת, במלחמה. ידעת מי המודד, וידעת מה הקריטריונים. כאן, אתה עומד מול בוחנים עלומים, משתנים מיום ליום, מסניף לסניף. ואחר כך, בבחירות, אמר, נעמוד בפני בוחנים מחמירים עוד יותר.

ובאותה תקופה, השקעתי בעבודה יותר מאי פעם. פסיכולוגים היו אומרים בוודאי, כי היה כאן ניסיון שלי לכפר על שעשיתי לו – או אולי בריחה מן המציאות אל התשישות שאדם זכאי לה עם תום עבודת יום ארוך, מפרך. אם אחזור אי פעם לאוניברסיטה, אכתוב שם תיזה על התקופה הזאת. משהו תחת הכותרת "אמנות הריצוי". בשירותו של גוטמן, ריציתי את נציגי עיירות הפיתוח ששיחרו לפתח לשכתו, וארגוני נשים, ועסקני חקלאים, ודור ההמשך, ופורום הוותיקים. למדתי את הדרך לרצות את כולם. להבטיח מבלי להתחייב, להתחייב מבלי להסתכן. גוטמן לא היה מודע תמיד למאמצים האלה. הוא ידע כמובן עם מי אני נפגשת, אלא שבדרך כלל הסתפק בתקציר בלבד. כעבור זמן מה, הפנה מישהו שאיתו נועדתי את תשומת ליבו של גוטמן למאמץ הזה, מרפד אותי בשבחים. גוטמן קרא לי אליו, מלא מחמאות. "מה דעתך", שאל, "להיכנס לפעילות של ממש, במפלגה?" וכאן, החל בונה באזני את תוכניותיו לעתידי. משרה של ממש לאחר הבחירות, "משהו עצמאי, לא משרתת של אדון אחד, כמוני", ואחר כך, בקדנציה הבאה מקום ריאלי ברשימה לכנסת, ואולי סגנית שר. "את תהיי בדיוק בגיל הנכון, עם הניסיון הנכון, ואני אתמוך בך", הבטיח. כמו אבא שמתכנן להוריש את העסק המשפחתי שלו לבנו בכורו, חשבתי לעצמי – ומיד חשבתי על הורי ועל זכוכית המדע.

ניסיתי להתחמק מתשובה, אלא שגוטמן חזר אל הנושא הזה פעם ועוד פעם, טווה עבורי את עתידי. כשניסיתי להזכיר לו, כי אני עושה את תפקידי בלשכה כעובדת מדינה, אמר שאלה שטויות של פורמאליסטיקה. למעשה, המשיך לאחר מחשבה נוספת, הדבר אף ישחק לטובתי. תמיד אוכל לאמר שהשהיתי את ההצטרפות למפלגה עד שאהיה משוחררת ממגבלות התקשי"ר.

כשסיפרתי להורי על השיחות האלה, שאלה אותי אמי אם אלה אכן החיים שאני חפצה בהם. שמעתי נימה של אכזבה בקולה, אלא שהיא התכחשה לה. אמרה שההחלטה כולה שלי, שתעמוד מאחורי תהיה דרכי אשר תהיה. עם רותי, אגב, לא שוחחתי על כך. אולי משום שבאותם ימים לא ניהלנו שיחות של קירבה, אולי משום שהיה ברור לי, כי הטווח הארוך שייך לך.

בסופו של דבר, לא היתה לי ברירה אלא להתייצב מול גוטמן. אמרתי לו שאיני בשלה עדיין להחלטה מן הסוג שהוא מציע לגבי עתידי. טענתי שאם אני ושכמותי הם העתודה עליה הוא וחבריו מבקשים לבנות – אות הוא כי מצבם חמור באמת. גוטמן, להפתעתי, לא נעלב. אמר שהוא מעריך את הכנות, את ההתלבטות. נכון, אמר, מצבה של המפלגה ובעיקר זה של העתודה שלה גרוע – "אבל את אינך פתרון גרוע למצוקה הזאת". הוא היה בטוח, כי בסופו של דבר אמצא את הדרך, קיווה שיהיה שם כדי לעזור לי לארכה. היה בו משהו אבהי, מבין, דואג. בשלב מסויים דיבר על ממלכה שעלי ללמוד להכירה, כאילו אני נסיכת הכתר, העתידה למשול בה.

התקופה ההיא, ממש כמו הימים האלה שבהם אני כאן, מכלה בלוקים של נייר בזה אחר זה, היתה מנותקת מכל זמן אמיתי שהוא. אלא שאז נולד הניתוק מהמציאות מתוך הסתירה שבין הקצב המטורף, יום אחר יום, וחוסר המשמעות שהיה ברור רק לי. היום, בא הניתוק הזה מתוך שאני יושבת כאן יום אחר יום ללא קצב, ללא כל עשיה שהיא.