הרעש המאיים של מסוק הפינוי הניגש לנחיתה התערבב בצלילי פסנתר. במבואת הכניסה של הבניין המרכזי של בית החולים מול פסנתר כנף שעליו שלט הוקרה לתורם הנדיב, ניגנה אישה צעירה פולונזים של שופן, אצבעותיה מרקידות בטמפו איטי את פלג גופה העליון, במקצב שלושה רבעים, ועיניה עצומות. ותמיד כשניגנה שופן, חזרה אחורה אל היצירה הגדולה הראשונה שלו שאותה ביצעה כילדת פלא: הסונטה לפסנתר מספר 2, ורגע השיא שלה בדמות מארש האבל. אלא שכאן, בבית החולים – היא אינה מנגנת מארש אבל. מה שלא מפריע לה לחשוב תוך כדי הנגינה אודות שברירות הקיום האנושי, ותמונות השבר של הקיום הזה אותן היא רואה כאן. הביפר שלה פילח את צלילי הפסנתר, ולרגע חזרה להתלבטות שלה לפני כחמש עשרה שנים, כאשר נדרשה לבחור בין מוסיקה ובין רפואה. וגם עכשיו – הרפואה מנצחת. קהל המאזינים הקטן – חולים בפיג'מות ומבקרים התאכזב כאשר נעצרה המנגינה, והאישה הצעירה אספה חלוק לבן מכסא סמוך, לבשה אותו והפכה במחי כפתורם של שני כפתורים ממוסיקאית לרופאה כירורגית בכירה במחלקה לניתוחי מוח. היא תהתה האם גם בפעם הבאה שבה תצא מחדר הניתוח על מנת להשמיע לבני משפחה את ההודעה הנוראה ביותר, יהדהד בה שוב מארש האבל של שופן ויקבע את קצב צעדיה.

באותם רגעים ממש, ישבה מיכל במושב האחורי של מונית מרצדס מדיפה ריח חדש, אדישה לצפירה העצבנית אותה שיגר הנהג בכיוון רכב שעיכב אותו, מתעלמת מהזגזוג בין המסלולים שבא לאחר הצפירה הזאת. הפרסומות התחלפו בחדשות, והנהג הגביר את הרדיו שניה לאחר שהחלה הידיעה אודות תקרית הירי, ומעט לפני הציטוט מהודעת דובר צה"ל לפיה הודעה נמסרה למשפחה. "אמרתי לו שייזהר", שחזרה מיכל את הנשיקה שלשום, רגע לפני שעזב את הדירה אליה עברו בסוף השבוע, בוחנים את מצאי הרהיטים והחפצים שהגיעו עם כל אחד מהם, ומחליטים היכן יוצב כל פריט. ובמונית אחרת, ממש באותה שעה ואל אותו יעד, נסע חנן. וכמו מיכל, גם הוא חשב מה יהיה עליו עכשיו. "אני אומר לך, הערבים האלה מבינים רק כוח", אמר נהג המונית. אפרת כבר הקדימה, וחיכתה לה בכניסה, פורסת ידיים לחיבוק ארוך של חיזוק. באזור ההמתנה מול חדרי הניתוח זיהתה אפרת את האיש אותו פגשה לראשונה בטקס פרסי ספיר. אותו גוף, אותן פנים, והכל שונה בו. היא הציגה בפניו את מיכל, והוא חייך בעיניים עצובות והזכיר שפגש בה במסעדה, בארוחה המשותפת עם דוד – אבל לא כך חשב שייפגוש את שתיהן יחד.

שמונה שעות חלפו. חנן יצא החוצה על מנת להתקשר אל מי שהיה קצין הרפואה של החיל, ובן שיחו אמר מיד וללא היסוס שזה המקום הטוב ביותר לניתוחים מסוג זה. אפרת ניגשה למזנון והביאה שתיה קרה. ואחר כך שוב יצאה והביאה קפה וקרואסון למיכל שחייבת לאכול משהו, ושוב בקבוק מים לחנן למרות שהתעקש שאין צורך. הרופא שתידרך אותם בתום הניתוח אמר שהכל התנהל כשורה מבחינת הטיפול הרפואי עצמו: הפינוי, וההרדמה והניתוח – אבל עד שדוד יתעורר אי אפשר לדעת האם קיימת פגיעה מוחית ומה חומרתה. ומחדר הניתוח – הועבר דוד אל חדר ההתאוששות, ומשם ליחידה לטיפול נמרץ.

יומיים וחצי לאחר הפציעה, הגיעה גם סיגל לבית החולים – לאחר שהצבא הסדיר לה טיסה מניו-יורק. וגם סיגל הייתה שונה מכפי שזכר חנן, אלא שהוא לא ידע האם לשייך את השוני הזה לפרידה הארוכה שלהם, לטיסה המתישה, או למצבו של דוד, אשר נותר עדיין בלתי ידוע. וכאילו המתינו לסיגל בלבד, יצאה עשרים דקות אחר כך הרופאה המנתחת מדלת היחידה לטיפול נמרץ, והזמינה את בני המשפחה לשיחה. מיכל היססה ושאלה "אולי אתם רוצים להיכנס לבד?" וסיגל, שמזהה וקולטת אנשים בתוך פחות מחצי דקה, ענתה "כשמזמינים משפחה – גם אתם משפחה". וחנן לא ידע שההזמנה הזאת באה משום שסיגל חששה להיות אתו בלבד. היא הרגישה שבעוד רגע תתפרץ עליו ותתקע בו את ציפורניה המטופחות, או שסתם תצרח עליו את מחאתה על ה- DNA הזכרי הישראלי שאותו הנחיל לבנה שהוא גם בנו, של גברים ההולכים על הסף בתאווה להעלות עצמם קרבן למולך המלחמה.

הרופאה שישבה מולם שקלה היטב כל מילה. דוד במצב המוגדר יציב. הוא מסוגל לדבר, שומע ומבין – אבל איבד לחלוטין את הזיכרון לטווח ארוך. הוא אינו זוכר דבר לפני הפציעה, או ליתר דיוק – לפני שהתעורר כאן, בבית החולים. "זכרונות אפשר לשחזר", אמרה מיכל בתקווה. "אפשר ללמוד הכל מהתחלה", כמו המשיך אותה חנן. אלא שהרופאה מסבירה שיש בעייה נוספת: גם הזיכרון לטווח קצר אינו מתפקד – ואינו קולט חומר חדש, לצורך עיבוד שלו הנדרש לפני שיישמר לטווח ארוך. "אנחנו יודעים על המוח הרבה פחות מאשר אנחנו יודעים על מאדים", היא אומרת, ומספרת שבכל זאת יש אולי שבב של סיכוי. מאמרים בספרות המקצועית אומרים כי בפציעות מסוג זה, ובמקרים מסויימים, כאשר חומר חדש מושמע בשירה ולא בדיבור – המוח קולט אותו בכל זאת. והם ניסו כבר להשמיע לו שירים – והוא יודע לחזור על משפטים ולנהל שיחה אודות דברים הנאמרים בשיר אותו שמע. ומשהו ניעור במיכל, כשהודיעה "אם כל מה שצריך בשביל להחזיר אותו אלינו זה לשיר – אני אשיר סביב השעון".

והיא שרה. מדי בוקר, כתבה מילים למנגינות של שירים מוכרים – שאותם הפכה עכשיו לשירים שלהם, ועליהם. היא שרה על המועדון שבה הכירו, במילים שאותן כתבה לשיר של הביטלס. היא שרה על הטיול המשותף הראשון שלהם בדרום, על הרגע שבו עמדו יחד מול צבעי מדבר גברי צהוב וחום, ומים בכחול בתוך מרחב עצום. על הריקוד שלה מולו, לאור המדורה, השחיה בעירום בגב המים הקריר, וההתעלסות תחת כיפת השמים. "אתה זוכר? היינו שם. עכשיו אנחנו כאן, במקום מדבר צהוב – במסדרון לבן". וכשסיימה את השיר – נכנסה הרופאה לחדר, וביקשה ממנה לצאת. "עכשיו תורי לטפל בו".

בדרך חזרה, במונית, מרשה מיכל לעצמה להוריד את מסיכת היהיה בסדר שלה. היא עושה את הדרך הזאת אל בית החולים וממנו מזה ימים ארוכים. וכשהיא בבית החולים היא היא שומרת על החיוך גם כשבפנים הכל צועק בבכי. וגם לפעמים משהו בה אומר שאולי מוטב היה לה, ונכון היה לה להתחיל ולחשוב על מה שיהיה אחרי דוד – ישנו הרגע הנדיר הזה המתחש כשהיא שרה, ומשהו בעיניו מאיר, והוא מזהה והוא קולט, והיא יודעת זאת בבירור ובאמת. ואולי בעצם היא אשמה בקצב האיטי כל כך שבו הוא מחלים, ובמיעוט רגעי האור בעיניים האלה. אילו רק יכלה לשיר טוב יותר. כנערה, הרי למדה פסנתר, והיא יודעת לקרוא תווים. כמה מסובך כבר יכול להיות ללמוד לשיר טוב יותר?

הנהג במונית הגביר את הרדיו, וצלילי להיט עברי עדכני הסתלסלו והרעידו את דלתות הרכב המשמשות תיבת תהודה לרמקולים רבי עוצמה. הנהגים בתחנת המוניות של בית החולים כבר מכירים אותה, ומשוחחים איתה כאילו היא ידידה משכבר הימים. "מה את אומרת על הגאון הזה? ידע שהוא רוצה להיות 'כוכב נולד' הבא, אז הוא הלך למורה לשירה שהוציא כבר שניים שזכו בתחרות. ובזכות המורה הזה הוא ניצח עכשיו ולקח את כל הקופה. חתיכת מקצוע, מורה לשירה. תתארי לעצמך שהיה לוקח אותי להיות תלמיד שלו". הוא הצטרף לרגע לזמר המסלסל, ומיכל חייכה חיוך אמיתי ראשון מזה כמה וכמה שעות, וחשבה שהנהג הזה יכול היה לשחק אצל סקורסזה. ואחר כך חשבה על נהגי מוניות שרואים את כל העולם עובר במושב האחורי שלהם, ומביאים אנשים בדיוק למקום שהם צריכים להיות בו. ואולי זה מה שהיא עושה: מנסה להביא את דוד למקום שהוא צריך להיות בו. וכן. היא צריכה ללמוד לשיר טוב יותר.

שלושה ימים בשבוע היא מאחרת את שעת ההגעה שלה לבית החולים – לטובת שעורי פיתוח קול. היא מתרגלת שירה, ומתרגלת נשימה, ונהנית מתשומת הלב של המורה שלה, שמחמיא לה כשהיא עוברת בקלות הולכת וגוברת בין רגיסטרים שונים, ומפסקת נשימות באופן טבעי להפליא, מדגישה את המקומות הנכונים במשפט המוסיקאלי – ואת המילים הנכונות בטקסטים. לפעמים היא מביאה לשיעור טקסט שכתבה באותו בוקר למנגינה ותיקה ומוכרת, שמשחזר רגעים שלה ושל דוד, והמורה מחמיא ואומר לה שהמילים שלה יותר טובות מאלה המקוריות. ואז, יום אחד הוא מציע שתכתוב מילים על בסיס מנגינות שהוא עצמו מחבר – ומשמיע לה מנגינה כזאת אותה הוא פורט על פסנתר הכנף שלו, והיא מאלתרת משהו. והוא שולח אליה בדואר האלקטרוני קבצי MP עם עוד כמה וכמה מנגינות לשימושה.

היא אוהבת את השיעורים האלה, ומצטערת כששיעור מסתיים – גם אם היא שמחה להגיע אל מחלקת השיקום בבית החולים, שאליה הועבר עכשיו דוד. כשהגיעה לשם היום, הופתעה לראות את הרופאה שניתחה אותו יוצאת מחדרו, מחייכת, ומחליקה קפל בחלוק הלבן שלה. "המצב משתפר", אומרת הרופאה, ומיכל נכנסת בעוד צלילי הפסנתר שלידו עמדה ושרה לפני פחות משעה מתנגנים בה, וקצות אצבעותיה עדיין שומרים את תחושת המגע החלק של הלכה החלקה והעץ השחור המבריק הרוטט יחד עם מיתרי המתכת החבויים בתוכו, נענים למכות פטישי המקשים העטויים בלבד. היא מסדרת את הכריות סביב דוד, מבחינה שוב בעורו הבהיר כל כך, לאחר שאיבד לחלוטין את השיזוף הצבאי שלו, מתיישבת ולוקחת את ידו בידה. אצבעות היד שלו כמו מנגנות את אותה מנגינה. או לפחות הן מנגנות מנגינה כל שהיא.

אצבעות ידיו של המורה למוסיקה שלה ארוכות, תקיפות ועדינות בעוברן בין הקלידים. משום מה, היא חושבת עליהן כשהיא נוגעת עכשיו באצבעותיו של דוד. כמה זמן עבר מאז חקרו אצבעותיו של דוד את כל גופה, משרטטות יעדים וכובשות אותם באיגופים מתוכננים ואז בחתירה למגע ישיר? בלילה, היא כותבת לדוד שיר על אצבעותיו ומה שהן עושות לה. ויש בשיר הזה דברים אישיים להפליא, שהיא מתלבטת האם לחלוק עם המורה שלה ולבקש ממנו שיכתוב מנגינה מתאימה, ויתרגל איתה את השיר. היא משאירה למורה את המילים, ובמפגש הבא שלהם, יומיים אחר כך, הוא מושיב אותה לצידו, מול הפסנתר, ושר לה את מה שהתכוונה לשיר לדוד. ואצבעותיהם נוגעות, ומשהו ניצת תחילה ליד הפסנתר, ואז עובר וחורך את המיטה שבחדר השני.

אחר כך, הם חושבים כל אחד לעצמו שזה לא צריך היה לקרות, אבל עובדה שזה קרה. וכל אחד תוהה האם בכל זאת יש לו דרך חזרה. וגם אם יש, האם לצעוד בה או שאולי עמוק יותר, בתוך עצמו כדאי לחשוב על דרך חדשה. "בזמן האחרון את מגיעה קצת פחות", אומרת לה למחרת סיגל, העורכת עתה משמרות עם חנן. אין בטון הדיבור שלה האשמה, או תמיהה. פשוט ציון עובדה. ומיכל יודעת שאמא של דוד מדייקת, ומקווה שלא רואים בה את אותות המיטה בה בילתה את הלילה, מתמסרת לאצבעות הפסנתר. סיגל מתגוררת בינתיים אצל קרוב משפחה, והעברית שלה כמעט שאיבדה את שמץ המבטא האמריקאי שדבק וניכר בה כאשר הגיעה לארץ יומיים לאחר הפציעה. הן יושבות זו לצד זו, ליד שולחן הצופה לחצר פנימית. דוד ישן עכשיו בחדר, בהפסקה בין טיפולי השיקום שלו. וכמו תמיד כשהוא ישן – הוא מחובר למוניטור. צפצוף חד קוטע את שיחתן, והאחות הנזעקת עם הישמע הצפצוף הזה מגלה שאיבד את הכרתו. הוא מובהל שוב לטיפול הנמרץ, לימים ארוכים.

אפרת הקפידה להגיע לבית החולים פעם בשבוע, על מנת לתמוך במיכל. וחנן מצא עצמו מתזמן ומתאם את ביקוריו במקביל לביקוריה. לאחר שפעם אחת התברר בתום שעת הביקור כי שניהם רעבים – מה שהוביל אותם לישיבה משותפת בבית הקפה שבמרכז המסחרי הצמוד לבית החולים – הפכו את המפגש הזה לעניין קבוע, בתום כל ביקור בו הצטלבו שעותיהם במקום. ותוך כדי המפגשים האלה, הם מדברים, ומשווים מסלולי חיים, ומוצאים נקודות עניין משיקות – כשני מחותנים לעתיד המנסים ללמוד את מי שילדם יחיה איתו באמצעות הכרות מעמיקה יותר עם מי שעיצבו את דמותו של הילד הזה.

חנן היה ממוקד כל כולו בדוד. והמפגשים האלה נולדו כחלק משגרת בית החולים שלו – ובכל זאת, ערב אחד בנהיגה הביתה לאחר עוד שיחה עם אפרת, אמר לעצמו שהוא נהנה מן ההכרות. מנגנוני הבקרה וחומות הגנה, המלווים אצלו בדרך כלל כל קשר חדש, היו רופפים יותר. וחוץ מזה אפרת היא הרי כמעט מחותנת.

וגם בהמשך אותו שבוע, נכנסו ארבעתם יחד אל הרופאה. חנן וסיגל ואפרת ומיכל. הרופאה ממקדת עיניה בחנן שעה שהיא מדברת. היא מכירה את ההיסטוריה הצה"לית שלו, משערת שלאורך הדרך פגש משפחות במצבים דומים, מקווה שיבין טוב יותר ויוכל להסביר גם לאחרים. "אנחנו בשלב שבו אני צריכה לשאול אתכם מה ההנחיות שלכם לגבי המשך הטיפול", היא אומרת, וסיגל פורצת בבכי. חשוב לה להבין ולדעת האם דוד סובל. ולפני שחנן אומר את שלו, מתפרצת מיכל לשיחה ומבקשת לחכות עוד. "לא צריך להחליט עכשיו. אנחנו לא מוותרים עליו".

חייל מהיחידה הגיע לבקר את דוד גם ביום חמישי הזה, בסבב תורנויות שקבע המפקד שהחליף אותו. בתיכון שבשכונת אנשי הקבע שבו גדל החייל אמרו לו ללכת לקרבי, לעשות שירות מהותי. עכשיו, בטנו מתהפכת כשהוא עובר על רשימת החברים שהיו איתו. אחד נשבר בגיבוש. אחד ביקש לעבור. אחד נהרג בתקרית שבה נפצע דוד. אבל מה שהטריד את החייל הזה יותר מכל תוך כדי הצעידה במסדרון, הייתה העיר שבחוץ, שבה הוא רוצה להתגורר בשנה הבאה, כשילמד באוניברסיטה – אלא שמחירי השכירות הופכים את החלום הזה לבלתי אפשרי.

החייל ישב לצד בני המשפחה בשתיקה מביכה סביב המיטה. הרופאה הציצה פנימה, אמרה "לא אפריע לכם", ויצאה.

דוד שמע אותה, ממש כשם ששמע אותם. וראה אותם אחד אחד, כמו צוללן הרואה מבעד לשכבת מים את הספינה שמעליו. הוא רצה לדבר אתם, אלא שמשהו בתקשורת בין המוח ובין מיתרי הקול והשפתיים היה מנותק. הוא רצה להגיד להם לחייל שהגיע לבקר אותו שהוא יודע שכשהוא יושב לצד המיטה הוא אינו רואה את מי ששוכב שם, אלא רואה את עצמו כאילו הוא באותו מצב. ושזה מטריד אותו, ולכן הוא מגמגם בשיחה עם מיכל. וכשמיכל שרה לו ומשחזרת את הרגעים שלהם על מנת לשקם את זכרונותיו – הוא חושב שהיא עוצמת את עיניה לא רק מתוך התמקדות במנגינה, אלא אולי גם כדי לא לראות את הגוף השוכב כאן, ולהיזכר בו שוכב תחתיה, או עליה.

כשהחל השיפור במצבו – הוא היה מהיר והותיר את גם את הוותיקים שבהרופאים פעורי פה. אולי היו אלה השירים, שגרמו לו יום אחד להגיב לסביבה, לפתוח בדיבור שוטף ורהוט. ושוב הוא זוכר דברים שארעו לפני הפציעה – וקשה לדעת אם כולם מתוך שירים או שנזכר בהם באמת. והרופאה אומרת שיש סיכוי גבוה שהכל יהיה בסדר. היא באה מדי יום לבדוק את התקדמותו, ומשוחחת איתו על מנת להבין ולוודא את יכולותיו הקוגניטיביות. וכדי לבדוק עד כמה השתקם הזיכרון שלו, היא מבקשת ממנו לספר לה על שנות ילדותו, וחוויותיו כנער, ואירועים בתקופת השירות הצבאי שלו. וכדי שירגיש טוב יותר בבדיקות האלה, היא מתייחסת אליהן כאל שיחה לכל דבר, ותורמת גם מזכרונותיה.

שבועות לא רבים אחר כך, כבר יכלה סיגל לשוב לארה"ב. ופחות מחצי שנה מאוחר יותר, שבה לארץ על מנת להוביל, את דוד לחופה: היא מימין, חנן משמאל. דוד נעזר עדיין במקל הליכה, אבל סיכם כבר עם הצבא כי ישוב לשירות וייכנס לתפקיד חדש מיד עם תום ירח הדבש אליו ימריא בהמשך הלילה. ומי שחיכתה לו מתחת לחופה, בלבן-קרם ובעיני תכלת בורקות – הייתה הרופאה.

וכשקראה אפרת את הפסקה במדור הרכילות שדיווחה אודות האצולה הבטחונית והאקדמית שהגיעו לחגוג עם אשבל ובנו ובחירת ליבו – הצטערה שלא תשוב ותיפגש עם הגבר שאיתו בילתה שעות רבות כל כך בבית החולים.