טיסה לארץ היא הזדמנות חד פעמית להיות עם עצמך. אחרי שאני אוכלת, וקוראת את הוראות הבטיחות למקרה של נחיתת חירום, ומנסה את החוברת שמספקת לי אל על באדיבותה תחובה בכיס שבמשענת המושב לפני, ונשברת בחלוף פחות מעשר דקות של סרט אווילי, עדיין איני מסוגלת להרדם. וכך, אני יושבת זה כמחצית השעה ופתאום אני מגלה שבעצם אני מנהלת איתך שיחה. את אותה שיחה שחלקים ממנה היינו צריכים לנהל לפני שבועיים, כשביקרת אצלי. אלא שכמו ילדים קטנים, החזקנו ידיים, ושאלנו מה שלומך אידיוטי, ואתה אמרת לי שאני נראית טוב, ואני אמרתי שאתה נראה בריא, ועוד שטויות ממין זה. כשני זרים. אבל הרי אנו שנינו איננו זרים, ואיני רוצה שנהיה זרים.

הפגישה ביננו חלפה מהר מדי, מבלי שהספקתי לאמר אחדים מן הדברים שצריכים היו להאמר. עכשיו, אחרי ששמעתי אותך, אחרי שדיברנו עלינו, אחרי שערכנו סיכום וניתחנו סיכויים, אני חייבת לך עדיין תשובה לשאלה שהיצגת, תחילה במרומז, אחר כך כמעט בבירור. אם אנחנו עושים סדר ביחסים שבינך וביני, ואני מעריכה את החלטתך לבוא אלי – אני צריכה לתרום את חלקי שלי.

לא שאלת אותי ישירות, אך ניכר שהתכוונת לשאול, אם לאורך השנים שלנו יחד היו גם גברים נוספים. ובכן, כיוון שאנחנו עוסקים כאן במסע ארוך של היטהרות והתגלות, אני עונה מבלי שנשאלתי.

פעם אחת, בפאריס, הייתי קרובה להיכנס למיטה עם גבר, תייר מהולנד אותו פגשתי בלובר, באגף נידח של כלי חרסינה מן המאה התשע עשרה ולפניה. מדהים לחשוב איזה עושר, כמה עבודה, אפשר להשקיע בכלי אחד.

הוא היה אמור לשוב לאמסטרדם למחרת. איני יודעת כיצד היו הדברים מתגלגלים, לולא עמדה הידיעה הזאת בדבר הזמן הקצר העומד לרשותנו לנגד עיני. באיזה שהוא מקום, חשתי כי איני מעוניינת בזיון של לילה אחד. בילינו בצוותא יום, ואחר צהריים, וערב. שוטטנו בשאנז אליזה, ואכלנו גלידה בפאב רנו, והוא נשק לי שם ואני לא התנגדתי. אחר כך, ליווה אותי לדירתי, ושם ישבנו שעות, עד לזריחה. הוא ביקש להמשיך אל מעבר לנשיקות ולמזמוטים שהחלפנו במרץ רב, ולמרות מה שאמרתי לפני משפט אחד או שניים, שוב איני בטוחה כיצד היו הדברים מתפתחים לולא הייתי אותו יום בווסת. אתה הרי יודע, כי בדרך כלל אין העובדה הזאת מונעת ממני להתעלס, אלא שבאותו לילה נאחזתי בנימוק הזה, דבקה בו כבמחסום אחרון. כשליוויתי אותו למחרת אל תחנת הרכבת, נפרדנו בסצנה שהזכירה לי סרט ישן, אותו ראינו, אתה ואני, בצוותא. כעבור שבוע, קיבלתי ממנו מכתב, ומעולם לא עניתי.

את הפגישה הזאת אני זוכרת בגלל מה שלא היה בה. ללילה אחד, הייתי קרובה אל גבר שאך זה היכרתי יותר מכפי שהייתי קרובה אל איש זה שנים ארוכות, אולי מאז ימי הקירבה האמיתית בינך וביני, בראשית הכרותנו. אותה קירבה שהפכה, אמרנו שנינו, לשיגרה שממנה נמלטתי לירושלים. ובכל זאת, למרות הקירבה, למרות שסיפרתי לו דברים שמעולם לא אמרתי לאיש, לא שכבנו.

איני מתנצלת. הדברים האלה הם חלק ממני, כשם שהדברים שעברת אתה הם חלק ממך. ואם אני נכונה לקבל אותך כפי שאתה – ואני נכונה – אני מבקשת ממך לקבל אותי כפי שאני. לשנינו, מסתבר, יהיה הניסיון לא קל. אני מצידי מוכנה למאמץ.

עוד דבר אחד, לפני שאני מכסה את עיני במסתור הבד הכהה שמחלקים כאן, ומנסה לישון. אתה זוכר, בוודאי, שדיברנו על ילדים. יותר מאי פעם אני רוצה היום בילד נוסף. אני יודעת שחיכינו הרבה זמן. שהסוללות בשעון הביולוגי שלי כמעט התרוקנו. ובכל זאת, אני רוצה בילד. כי רק אז, דומני, נשלים שנינו את תהליך ההינתקות שלנו מכל מה שהיה קודם: ביננו לבין עצמנו, ביננו לבין הורינו, ביננו לבין העולם. על מנת לברוא עולם חדש – צריך למחוק את הישן, כפי שמחקתי אני, בליכטנוורדה. ואם אכן אנו חוזרים זה אל זה, אני מבקשת עוד ילד, ומהר. השעון הביולוגי שלי הופך לפצצת זמן, אתה הרי יודע.