שמת לב, בוודאי, שבלוק נייר הכתיבה הראשון התמלא, ועכשיו התחלף לו צבע הנייר מלבן לצהוב. ואני משתמשת בשינוי הצבע הזה, על מנת לעבור לעניין אחר, לפרק חדש.

את גוטמן היכרתי עוד כילדה. הוא למד עם אבא שלי בגמנסיה, המשיך ללימודי כימיה בווינה, עלה לארץ מעט לפני אבי, מטפח קריירה צבאית. בסופי שבוע, היה בא אלינו הביתה, לעתים במדי אלוף משנה, אוכל חמין של שבת ומגלגל עם אבי סיפורים אינסופיים, על ימי הפלמ"ח שלו, והשיא של הקרב על לטרון, וארץ קטנה ואנשים שהאמינו בארץ ובעצמם ובמנהיגיהם. ילדי השכונה היו מקיפים בינתיים בהשתאות אל הלארק הצבאי המצוחצח, שאנטנת קשר גבוהה בירכיו.

לימים, כשפניתי ללימודים מתקדמים וחיפשתי משרה בירושלים, במקביל ללימודי התואר השני, הזכיר אבי שגוטמן נטש את הצבא, עבר לתחום הפוליטיקה, והתקדם בהירארכיה עד לכהונת שר. לא בכיר במיוחד – אבל כבר עם תיק משלו, ואולי גם מקום בקבינט לאחר הבחירות הבאות. תחילה סירבתי להתייעץ עימו, אלא שבדרך מסובכת ועקלקלה, הצליח אבי לזמנו – שוב – לחמין של שבת, ואחרי שנים בהן לא ראיתיו, מצאתי עצמי בוהה לשניה בידו המושטת לעברי מעל שולחן חדר המגורים בדירת הורי.

המחשבה הראשונה היתה: האיש הזדקן. בעיניה של ילדה, או מתבגרת, יש משהו גברי, צעיר והיולי במדי הצבא, ומי שפושטם כמו מוסיף שנים רבות ביום אחד. דיקטטורים יודעים את הכלל הזה, ואין כמותם להתהדר במדי פילדמרשלים או במדי קרב. תחשוב על ערפאת או על סאדאת, למשל. אלא שגופו של גוטמן נותר כשהיה: מעט כבד, ובכל זאת – זקוף, תוקפני. יותר מכל היו אלה עיניו ששינו את הרגשתי. כחול מתחצף, שובבי – ובכל זאת, עצוב משהו בעומקו וברשת הקמטים החרוצה סביב. יודע סוד.

אותו חמין של שבת התגלגל לשיחה עירנית של שלוש או ארבע שעות, שבה דיברנו על הכל – למעט סוגיית העבודה סביבה הלכנו סחור סחור. בסיומה אמר גוטמן, כמגיע סוף סוף לתכלית הדברים "תקפצי אלי באיזה יום. תדברי עם רותי, המזכירה שלי. נראה מה אפשר לעשות". אם עד אותו רגע כמעט שהייתי נכונה להיעזר בו, היה באותו משפט משהו פטרוני, מתנשא, שצינן את התלהבותי אל מתחת לאפס. שבועות אחדים אחר כך, התקשרה אלי מזכירתו, ביקשה לקבוע בשמו פגישה לארוחת צהרים. כמעט שסירבתי, כיוון ששוב נזכרתי באותה פטרונות שאיני יכולה לשאת. אלא שאמרתי לעצמי, שאין מוותרים על הזדמנות. ובכלל, אם לסרב – אני רוצה לסרב לו בפניו ממש. להטיח את עצמאותי. ואולי גם להיות מסוגלת לספר לחברים שדחיתי את הממסד המחזר אחרי.

הצעת העבודה ששטח בפני גוטמן באותה ארוחה ב"טריאנה" היתה עבורי בגדר הפתעה מוחלטת. מלכתחילה לא קיוויתי אלא למשרה חלקית של פקידה, אי-שם בשירות הממשלתי, כזאת שתותיר לי מקום ללימודים. את הרעיון הזה אף העליתי בפניו ביותר משמץ של רמז בפגישתנו הקודמת, לחמין של הורי. אלא שעתה בא גוטמן והציע לי משרת עוזרת לשר. מן הגדרה כללית, שיש בה הכל ואין בה דבר, הכל על פי רצונו של השר ויכולתו של עוזרו. "אצלי יהיה לך חופש מלא ללימודים, כמו שרוצים ההורים שלך, ובכל הנוגע לעבודה ולקריירה הממשלתית" – השתמש בביטוי האנגלי במבטא מחריד – "השמים הם הגבול".

אינני מכירה אנשים רבים במצבי שהיו דוחים את ההצעה. חירות מוחלטת להמשיך באוניברסיטה, קירבה אל הצלחת וסיכוי ורוד לעתיד. גם אם היה ברור לי שבסופו של דבר אקרא לדגל לנהל את המפעל, רציתי להבטיח לעצמי תקופה של חופש, לפני החזרה לתלם והנשיאה בעול שלקראתו גידלו אותי הורי. אבל יותר מכל מצא הרעיון חן בעיני בגלל גוטמן. גיליתי שיש בו משהו מגנטי, איזה שהוא קסם שהייתי חייבת לעמוד עליו. למרות שנולד במרכז אירופה, לא רחוק מהורי, הייתה בו מין צבריות שאת קוראת עליה אצל משה שמיר, בפרקי אליק ובהוא הלך בשדות, ואת הולכת ברחוב, ומשתוממת להיכן נעלמו דמויותיה, ואת באה לחדר הקיבוץ המרוהט כדירה עירונית זעיר-בורגנית ותוהה להיכן נעלם החלום.