חוץ מזה, היה גם העניין של ירושלים.

אינני אוהבת את ירושלים. יש משהו כבד ומגמד בבתי האבן שלה. משהו קר ומתנכר בשכונותיה: הישנות – סוגרות עליך בסימטאות צרות ובקפוטות שחורות. החדשות – סינתטיות, לא טבעיות, תלושות מהקשר הסביבה. מתכנני השכונות האלה, העוטים אבן מצועצעת, מסותתת-אחיד, על חזונם המודרניסטי, מתיימרים לספק בקשתות חזית סדורות את מה שהצליחו להשיג דורות של בניה ללא תכנון מתוחכם ותוכניות אב ומתאר, אך עם הרבה נשמה של אנשים החיים במקום בו הם בונים. עיר יכולה להיבנות מלמטה, מן העם, או מגבוה, בצו קיסרי דוגמת זה שפתח את השדרות הגדולות של פאריס. כשהדברים מסורים בידי טכנוקראטים, בינוניים, נראית התוצאה בהתאם. לא עממיות סוחפת, לא פאר גדול. פני העיר כפני מתכנניה.

אנשי ירושלים חיים בביתם פנימה. אינך יכולה ללכת ברחוב וליהנות מזרימת החיים, מלבוש הנשים המתנועעות באותו מחול ריתמי של עיר ים תיכונית. אפילו בתי הקפה שלה כמעט שאינם שוטחים את מרבדי שולחנותיהם על המדרכה שבחזית. בבתי הקולנוע שם – ואני אוהבת קולנוע, כפי שלמדת כבר בשנים המשותפות לנו – מציגים באיחור של חודש את הסרטים שכבר הוקרנו בתל אביב. המושבים חורקים, ועל מערכות ההגברה מוטב שלא לדבר.

אבל איך שהוא היתה עבורי ירושלים תמיד עיר מקלט. החל מן התיכון, כאשר גיליתי כי במחיר כרטיס קולנוע ניתן לעלות אליה ברכבת, להתחמק אגב כך מיום לימודים ולספר אחר כך בבית כי איחרתי לשוב בשל הכנת שעורי בית בספריה, או שקר אחר ממין זה, היתה ירושלים בגדר הרפתקה. חלק לא פחות חשוב היה הנסיעה אליה. עצם התנועה והשינוי. עיר של לבקר אך לא לגור: נושאת תמיד את אותו ריח של חד פעמיות, של יוצא מן הכלל.

באותה תקופה, כבר עבדת בעניינים הסודיים שלך, ובמכון וייצמן. אני זוכרת אותך שואל אותי בבדיחות הדעת, שעה שהבאתי בפניך את עניין המשרה החדשה, אם אני בורחת ממך. ואיני יודעת אם לא היתה נבואה בדבריך. אותה עת התנהלו חיי נשואינו על מי מנוחות, ובוודאי שלא היה לך ממה לחשוש. או אולי ראית רחוק ממני. היה ברור לי שאתה מודע להסדר שלי עם הורי, שמימנו למעשה את המטפלת שישנה אצלנו ארבעה ימים בשבוע, ודואגת ליואב, התינוק. אני חושבת שהייתי צעירה מדי כשהולדנו אותו, ואולי לכן התרחקתי. ראיתי בירושלים הזדמנות לזכות מחדש בסוג של חופש שאינו נחלתן של אמהות. ואולי הבריחה של יואב למוסיקה שהוא צולל אליה כיום לכל אורך היום, בניגוד לכל ילד אחר בגילו, שמעדיף לשחק כדורגל, היא בעצם סוג של תשלום בגין בריחתי שלי. חשבונות סופם להתאזן, כמו שהתברר לי גם בתחומים אחרים, כולל אלה שהביאו אותי לכאן. מכל מקום, היתה בינינו הסכמה כי בוודאי שלא אשאר ללינת לילה בירושלים. כך, מצאתי עצמי לא פעם חוזרת בשעת ערב מאוחרת לתל אביב, רק על מנת לשוב ולעלות כעבור שעות אחדות לירושלים.

מהר מאד גיליתי, כי לעבוד בירושלים אין פירושו לחיות בה. שלושה ימים בשבוע הייתי מגיעה אל הבניינים חסרי ההדר של קריית הממשלה, עושה דרכי במעלית ואז במסדרון הקר אל קצה הקומה בו שכנה לשכתו של גוטמן, פונה לחדרי הצופה דרומה ומערבה, אל הפטמה הלבנה ההולכת ונבנית של היכל הספר. על השולחן, מחכה ערימת הדואר הנכנס, פתוח וממויין על ידי המזכירה. בעוד חצי שעה, אולי ארבעים דקות, יגיע גוטמן. לאה מעט ממשחק הטניס, אותו סיגל לעצמו מאז כיהן כשגריר בין פרישתו מהצבא ובין מינויו לשר. הוא יפתח את הדלת המקשרת בין הלשכה לחדרי, ישאל אם יש משהו מיוחד וישפוך באוזני את חמתו על חבר מפלגה כזה שעימו נפגש אמש, או על עתונאי אחר שלא עשה עימו ועם חסד ב"הארץ" או ב"דבר". הוא קורא ששה עתונים ביום, וההתפרצות הזאת באה לרוב בשני גלים: לאחר עתוני הבוקר וכמה שעות מאוחר יותר, עם עתוני הצהריים. וכך, אני מבלה את היום בין נאומים גדולים ואינטריגות קטנות, עונה בשמו למכתבים, משתדלת אצל עתונאי זה או פונקציונר אחר עבור מישהו שיש לעזור לו.

ירושלים היא איפה עבורי רק שורה הכתובה על נייר המכתבים הרשמי של הלשכה. "עוזרת השר", על נייר משובח. הסמנכ"ל למינהל שחדרו מרוחק שתי דלתות משלי טרח להסביר לי שכדאי מבחינתי להיחשב כעובדת מן המניין, ולא כמינוי אישי של גוטמן המקנה דרגה גבוהה יותר אך ללא קביעות בעבודה. עובדת קבועה היא "מסמר בלי ראש", אמר, רומז לי כי אם אך ארצה אוכל להמשיך ולהישאר במשרד גם אחרי ימי גוטמן, שייגמרו, כך או אחרת. עניתי לו כי אני מעדיפה לשמור על ראשי, וצעירה מכדי שאתן דעתי לסוגיות שכאלה. שבאתי לכאן בשל העניין שיש בעבודה, ולא בשל סיבות כסיבותיהם של אחרים, שאינם מסוגלים להתמודד בשוק הפתוח. ולא אמרתי לו, כמובן, שאני אמורה ממילא למצוא עצמי בסופו של דבר ב"זכוכית המדע", של אבי. הוא נפגע, מקבל את הדברים כהטלת דופי בכישוריו שלו, ובכל ימי שם כמעט שלא החליף עימי יותר מחמישים או ששים מילים.