בעלי הבתים בשכונה השקטה בשולי גוש דן הכירו משך שנים את המחנה הנטוש הנושק לכביש הראשי. היתה שם גדר ישנה וחלודה אך שלמה, שלטי "שטח צבאי אסור לצלם" שדהו בשמש וכוסו לשלשת יונים – וקבוצת מבני מחסנים שגגותיהם מציצים מעל סבך הקוצים ובין האקליפטוסים. האמיצים שבילדי השכונה היו עוברים דרך פרצה בגדר, על-מנת לשחק בגרסאות כאלה ואחרות של מחבואים, מנהלים קרבות התחמקות ויורים ברובי מים.

והיו כמובן הג'ינג'ים שהתנחלו בשטח. הגדול שבהם היה פושט ממנו אל פחי האשפה בבתי הסביבה – ומעביר ביללות מידע אודות אותן שכנות מסוימות המקפידות להעביר את שאריות ארוחת הערב – או טוב מכך את אלה של ארוחת יום שישי – לטובת החתולים.

אל תוך השלווה הפסטורלית הזאת פלש בבוקר אחד נחיל פעלתני של כעשרים וחמישה בנאים מלוכסני עיניים, ושני טרקטורים, שיישרו את הקרקע, הרסו את אותם מבנים שלא הייתה להם תקנה, ופרקו משטחים- משטחים של אבני ריצוף ממשאיות שהיו מגיעות למקום בתדירות גבוהה. על כולם, ניצחו מנהל עבודה מטעם הקבלן שזכה במכרז משרד הביטחון – ומתורגמן סיני, עובד ותיק יותר בארץ, שרכש מיומנות מספקת בעברית על-מנת להיות הגורם המתווך מול חבריו – ולארגן להם עבודות שיפוצים מזדמנות בסופי שבוע, בבתים הפרטיים שבסביבה.

שמונה שבועות אחר כך, קשה היה להכיר את המקום. ארבעה מחסנים בלבן בוהק, משטח חניה ופריקה רחב ידיים, ושילוט צבאי תקני שהורה כי המקום הזה הוא מ.ק. 6744. ביטון, בעמדת הש.ג., היה חנוט במדים מגוהצים היטב, מסופר קצר ומגולח למשעי. קשה היה להכיר בו את מי ששיחק חודש לפני כן במכונות המשחק בבית הקפה בשכונה. כמו חבריו למשחקים האלה, גם הוא הפך במחי סדרה מיומנת של הקשות מקלדת בידיו הזריזות של רועי מ"פטור מגיוס בשל אי-התאמה על רקע סוציאלי,” לחייל שמאחוריו שתי שנות שירות מלאות, ללא רבב – המסופח עכשיו ל- 6744. משאית תובלה פנתה אל שער הבסיס מן הכביש הראשי, ונהגה עצר לביקורת.

"זה 6744?,” שאל הנהג, מגיש את תעודות המשלוח שאיתו לעיון השומר.

"בדיוק,” השיב ביטון, מעביר משקל מרגל לרגל.

"ממתי אתם פה?"

"לא יודע. אני בעצמי חדש. לאן אתה?"

"איפה התחזוקה? אני מלא ציוד."

"מסביב, הבניין השלישי. ותיזהר לא לשרוט את ה-BMW השחורה בחניה."

המשאית תימרנה בזהירות את דרכה בין שלטי ה"שפר הופעתך" ל"פרוק נשק בפקודה.” שמעון, במדי ב' ובכובע עבודה, הנחה את הנהג בנסיעה לאחור אל משטח הפריקה הצמוד למחסן, וחמו הפעיל במיומנות את המלגזה, פורק את משטחי הציוד שעל גבי המשאית. משטח אחר משטח, ארגז אחר ארגז, ובעוד המשאית הריקה עושה דרכה אל היציאה – כבר הגיעה משאית אחרת, ממתינה לתורה. בתוך המחסן, רחוקים מכל עין, עמדו עוד כמה צעירים במדים, פותחים ארגזים וחושפים מערכות נשק וציוד מתוכמות, אריזות תרופות, כמו גם שפע של פריטי ציוד אזרחיים. המלאכה הזאת נמשכה אל תוך שעות הערב, כאשר הודלקו במחסן אורות וטנדר אזרחי המשמש בדרך כלל להובלת רהיטים עשה דרכו פנימה, כדי להעמיס סחורה בחסות החשיכה ובמסתור אותו סיפקו ארבעת הקירות. יודה ורועי עמדו ליד הטנדר, בוחנים את הפריטים ההולכים ונערמים בתוכו.

"מילא סיגריות,” אמר יודה, שולף קרטון וממלא חפיסת מרלבורו בכל אחד מכיסיו. "אני מבין שיש ליחידה הזאת שקם. מילא תרופות שאני מוכר לבתי מרקחת בשטחים. אבל איך קיבלת ארבע חתיכות של מדיח כלים?" הוא הצביע על אריזת קרטון ובה מדיח חדש, שנוסף זה עתה לקודמו, בחלקו המרכזי של הטנדר.

רועי חייך, זז מעט הצידה על-מנת לפנות את הדרך למדיח הבא ולשני החיילים הנושאים אותו.

"יש לי תקנים למפקד אל"מ ושלושה סא"לים. מדיח כלים לכל לשכה. ככה הצבא חוסך חיילות ומקטין את מספר התלונות על הטרדה מינית."

"ולמה אתה לא מוכר לי מורפין, רק אנטיביוטיקה? ראיתי שקיבלתם מכל טוב הארץ. יש לזה שוק מצוין."

"תעזוב. יש הבדל בין לקחת משהו שבמילא היו מבזבזים במקום אחר ובין לגרום למישהו להתמכר לסמים."

"אז למה אתה מזמין את זה בכלל?,” שאל יודה, מופתע.

"כי זאת אמורה להיות יחידה צבאית. תראה, המערכת שתכננתי ותיכנתתי בשביל הצבא, לפני שהתחלתי לדאוג לעצמי, עושה בדיקות חוקיות לכל הזמנה: היא משווה צריכה של מצרכים, ציוד ותרופות מסוגים שונים, אמצעי לחימה, אספקה, משכורות – ומדווחת על חריגות. ככה הצבא אמור לאתר מעילות: רופאים לא יכולים לרשום יותר מדי מורפינים ולמכור אותם בחוץ. נהגי בוס לא יכולים לעשות קומבינות עם מוסכים אזרחיים שמתחזקים את המכוניות שלהם ומדווחים על חלקי חילוף כפולים. היות שאני בניתי את המערכת – אני יודע בדיוק מה הפרופורציות בין נשק, וסוגי תרופות שונים ובין מדיחי כלים וסיגריות לשקם. חוץ מזה, שאנחנו יחידה מיוחדת – אז יש לנו גם הקצבה לכל מיני דברים מיוחדים."

"לא ממש מבין איך אתה עושה את זה, אבל מה זה חשוב. איך שאתה רוצה. כמה מגיע לך היום בדולרים?"

"3,500 אם אני סופר נכון,” השיב רועי.

"אל תדאג. אם לא תספור נכון אני כבר אודיע לך. ”יודה שלף חבילה מכיסו, סופר שלושים וחמישה שטרות של מאה דולר כל אחד. "אתה רוצה לבדוק שהדולרים לא מזויפים?,” שאל, מוציא מכיס החזה בחולצתו עט לבדיקת זיוף, ומציע אותו לרועי.

"מה איתך? אני סומך עליך. אחרת לא היינו פה. להתראות מחר. ותעשה לי רק טובה אחת: כשאתה מגיע לכאן – תבוא ברכב אחר. ה- BMW שלך בולטת מדי, ואנחנו לא רוצים שאיזה שוטר יחליט לבדוק ביציאה מהבסיס מה עושה אוטו כזה במקום הזה."

"וואללה צודק. תמיד כדאי להיזהר. בשמחות."

"תגיד עוד משהו, יש לך מה לעשות עם שניים-שלושה ג'יפים?"

יודה גירד במופגן בפדחתו, והשיב לבסוף "תמיד. חלקים או שלמים?"

"שלמים. אתה תמיד יכול לפרק."

"שלושה ג'יפים, שלושים ג'יפים. רק תודיע איזה שבוע ימים קודם. שנכין את הקונים. אני לא אוהב להישאר עם סחורה הרבה זמן, ויש שוק טוב. אנשים אוהבים לצאת לשטח. ושיהיו עם כננת ועם צמיגים בלון."

"אני מודיע עכשיו. יהיו לי כמה ג'יפים וטנדרים בשבוע הבא. טיוטה היי לקס ולנדקרוזר."

יודה התיישב מול הגה הטנדר, סגר את הדלת ופתח את החלון כדי לענות בשמץ של הערכה לרועי "וואלה, אתה עם האוכל בא לך התיאבון.”