עוד באותו הערב ראה גוטמן את קופילביץ' בחלום. אווילים משרישים. אידיוטים, היה מסנן מתוך שיניו, באותה תערובת עברית ארכאית ואידיש עסיסית. ואתם קוראים לעצמכם מפקדים, הטיח בשקט עצור, חריף מצעקה. הרבי שלי, בחדר, לימד אותנו כשהיינו בגיל שש את שנאמר "בתחבולות תעשה לך מלחמה". עם הגויים, על שפת הנחל, היינו ממתינים במסתור הערבות, ומנפלים עליהם בחסות הצל, ורק כשידענו כי אנו רבים מהם, ונוכל להכותם. ואתם מצעידים אותנו באור יום, אל מול השמש, אל מול האש. זוכר מה שאמרתי לך על אידשע קומענדענטן? אתם עוד גרועים משחשבתי. בפרטיזאנים ירינו פעם במפקד שכזה, שנשאר בחיים אחר שרוב חייליו נהרגו או נפוצו. חשדו בו ששיתף פעולה עם הגרמנים, שהוביל את האנשים למלכודת. אחרת אי אפשר היה להסביר איך נשאר בחיים. עד היום אני שואל את עצמי לפעמים אם לא טעינו אז, אם לא היה פשוט מפקד גרוע. אבל אתה, גוטמן, אני יודע שלא התכוונת, ולכן אמשיך לבוא אליך בחלום. אילו נשארתי בחיים, היתה ההכרות שלנו נמשכת. אני יודע שאנו דומים, יותר מכפי שאתה יודע זאת. ואנחנו נדמה זה לזה עוד יותר גם בהמשך השנים. אני כאן – ואתה שם.

גוטמן התעורר, וכל פרטי החלום עומדים לפניו כבסרט ראינוע. אני חייב לשאול אותו למה כיוון דבריו כשאמר כי אנו דומים, והדמיון יגבר. אני חייב לשאול אותו למה לעזעזל הלך באותו לילה לקבור את ההרוג ההוא. במה היה ההרוג הזה חשוב מאחרים. במה זכה שקופילביץ' ימות שם, על ידו. רק דקות ארוכות לאחר שהתעורר ותכנן את שיחתם הבאה, תפס גוטמן כי הוא מתכנן חלום. ומניין לו שקופילביץ' ישוב ויופיע.

אלא שקופילביץ' עמד בהבטחתו. במועדים בלתי קבועים היה מתייצב, ומחווה דעת מומחה על המתרחש בחייו של גוטמן, במדינה בכלל. גוטמן למד להעריך את הדעה הזאת, לעתים כמעט שציפה לחלום. בבקרים אחרים התעורר מוטרד, כשהעלה על דעתו טיעון שהשתכח ממנו בוויכוח הלילי עם קופילביץ', ממין הטיעונים שהיה מקנה לו ניצחון ברור.

קופילביץ' היה עשוי להיעלם ולהיאלם לזמן רב, אפילו לשנה. אלא שביום אחד קבוע ידע גוטמן כי מזומנת לו פגישה עימו. מדי שנה, בלילה שבין יום הזיכרון לחללי צה"ל ליום העצמאות. קופילביץ' היה מדבר בל' רוסית מתגלגלת על המדינה שלנו. תמיד בשייכות, תמיד בגוף ראשון רבים. עושה ספירת מלאי.

במלחמת ששת הימים, שב גוטמן אל ההרים שמעל לטרון. הפעם, התנהלו הדברים אחרת, בקלות. בזחל"ם הפיקוד שלו, מביט מגבעות הגדה ולמטה, אל השפלה, התחבט גוטמן במראה העמק, שכמו התגמד מרגע שהסתכלת בו מעברו השני. בלילות המלחמה, לילה אחר לילה ברציפות, היה קופילביץ' מתייצב. למדתם משהו מאז 48, הפטיר באחד הלילות, וגוטמן היה גאה בבוקר שלמחרת יותר משהיה גאה ביום בו הוענק לו צל"ש הרמטכ"ל, כחמש עשרה שנים קודם לכן, בימי פעולות התגמול.

ורק מוות אחד העיק על גוטמן, גם במלחמה הזאת. סגנו, יעקב נווה, אותו שלח בראש כוח של הסיירת החטיבתית לעבר מוצב ירדני בצומת, בצל המנזר, עלה על מוקש בשדה מוקשים שלא סומן. המוצב נמצא נטוש. ושוב עמד במפגשי הלילה שלו עם קופילביץ' הטעם של מוות מיותר בעמק.

בפעם הבאה, הופיע קופילביץ' במפתיע. לילה אחד, לא יום זיכרון, לא יום מלחמה, בא, ובפעם הראשונה זה כעשרים שנה שתק. גוטמן, שניסה לדובבו, לא הציל מפיו אלא משפט אחד. אתה זוכר, אמר קופילביץ', אותו לילה, בפעם הראשונה כשנפגשנו, אחרי לטרון, אמרתי לך שעוד נדמה זה לזה יותר ויותר עם הזמן. גוטמן לא הבין גם הפעם.

למחרת, רוטש יורם גוטמן, בנו, בים. טיל מצרי פגע במשחתת אילת, וצוללנים יצאו לאתר פצועים וגוויות, וטיל נוסף, מאוחר יותר עשה שמות בצוללנים. גם מקום קבורתו של יורם גוטמן לא נודע.