כשהיה אהרון קופילביץ' אומר לחבריו בפרטיזנים שהוא פרד, לא היה מתכוון לעקשנות בלבד. היתה לו תאוריה משלו אודות מקור העקשנות הזאת. אודות מה שמבדיל בין הפרד ובין הסוס או החמור למשל. הפרד, היה מסביר, יודע שלבד בא אל העולם כשזיווגו את אימו בעל כורחה עם מין שאינו מינה – ולבד יצא ממנו. שלעולם לא יקים לו יורש או גזע. הוא אינו מוטרד בעניין הזה של ילדים או משפחה. הוא עושה כרצונו, עקשן, בלתי מתפשר. יודע שיום המחר אינו צופן לו דבר שלא ידע אתמול, שלשום או בכל יום אחר.

תדמית הפרד של אהרון קופילביץ' נולדה כשברח בגיל תשע עשרה ממחנה הריכוז. שבועות אחדים קודם לכן למד מכתם שטף הדם הכחול שהתפשט בשיפולי בטנו, כי הקרנות הרנטגן להן נחשף בהוראת אותו רופא הגרמני הפכוהו לאחרון בשושלת קופילביץ'. העשן השחור נשא עימו עוד קודם לכן את הוריו ושני אחיו. היתה גם אשה. שושנה, אלא שזו, דומה, נעלמה מעצמה עוד לפני הימוג הוריו. פחות משנה לפני שהגיעו הגרמנים חיתנו את אהרון, תלמיד חכם בעל יחוס, עם בתו של אחד מעשירי קרקוב. הצורף הגיע סמוך לטקס האירוסין, מבחר טבעות בתיקו, ושושנה אישרה את בחירתו של אהרון: טבעת משובצת באבן אחת חבוקה בכתר עלים.

שבועות אחדים לפני שהעמידו את כל יהודי הסביבה על רציף הרכבת, איש איש וצרורו בידו, קרא חותנו של אהרון קופילביץ' את חתנו ערב שבת אחד, והתעניין אם אין אהרון מענה עצמו חלילה יתר על המידה באהלה של תורה, שהרי הנה השנה נוקפת וסימן לנכד עוד אין. אותו לילה, שב אהרון הביתה והוכיח את שושנה במילים חריפות, גער בה על שהיא הולכת אצל הוריה ומבקשת מהם לבחוש בעניינים שבינה לבינו. שושנה, נעלבת ופגועה, קמה כצאת השבת ונסעה אל אחותה הנשואה, במוסקבה. אחר כך, באו הגרמנים וגם אם התכוון מי מבני הזוג לחדש את הקשר, היו הדברים בחזקת הבלתי אפשרי.

אהרון קופילוביץ' גודל להיות רב, מה שלא הפריע לו לשחות בנהר הוויסלה החוצה את קרקוב ולבחון כושרו מול בני הגויים. בשנים הבאות, בחן גם אחדות מבנותיהם. כאשר הצליח לברוח ממחנה הריכוז והצטרף לפרטיזנים, היה השילוב שהביא עימו – שכל חריף ותעוזה מזלזלת של מי שאין לו דבר להפסיד, לנכס נדיר. איש הקשר של הצבא האדום, שעשה עם הגדוד חודשים ארוכים, מתאמץ להפכו מכנופיית שודדים פולנים לגוף לוחם המתנהל על פי עקרונות המשמעת הצבאית, מצא בקופילוביץ' עזר של ממש. אהרון היה מצטט ארוכות מסיפור הנדודים במדבר, מסביר את עקרונות שרי המאה ושרי העשרות, מתפלפל עם מי שהתקשו בקבלת עול פיקוד. הוא עצמו התעקש שלא לקבל עליו כל מינוי קצונה שהוא. אמר שהוא מעדיף להרוג גרמנים במו ידיו, ולא להיוותר בעמדת הפיקוד מאחור. כשדיבר על אודות פיקוד ומפקדים, גם כאלה שהיו מקובלים עליו ומקורבים אליו, היה בטון דבריו משהו כמעט מזלזל. מפקדים, היה אומר, מתעסקים יותר בהנהלת חשבונות של מלאים ופחות בהנהלת חשבונות עם הגרמנים. ולי יש חשבון ארוך איתם.

עכשיו, על הגבעה הצופה אל משטרת לטרון, היה חוזר באוזני גוטמן על התזות האלה, אודות פרדים ומפקדים. רק זה היה חסר לי. אידישע קומנדענטן, קרא להם בשפתו, שניבים תנ"כיים ארכאיים היו שלובים בה עם אידיש, רוסית וגרמנית. הוא הגיע לכאן דרך קפריסין, שם הוחזק לאחר שספינת המעפילים שעל סיפונה הגיע מן הים השחור נלכדה על ידי הבריטים. מאז נפגשו לראשונה, פחות מיומיים לפני הדברים האלה, אמר יותר מפעם אחת כי זו היתה החוויה הקשה בחייו. בעת הכניסה למחנה הריכוז לא התנגד, כי לא ידע אל מה הוא הולך. כשידע – ברח ונלחם. כשהורד מהספינה חש מושפל מתמיד, כמי שצריך היה להילחם ולא נמצא הכוח בידיו. החזרה אל מאחורי גדרות התייל כמעט ששברה אותו. תחילה, התבודד משך חודשים. "אהרון דער משיגענער" קראו לו לאחר ששבר שתיים מצלעותיו של עציר אחר, בקטטה בשל עניין של מה בכך.

ב- 29 בנובמבר רקדו בקפריסין, וקופילביץ' ישב בצד. כששאלוהו אם אינו שמח ענה שעדיין אינו בטוח מי מהשמחים יראה במו עיניו את המדינה אם בכלל תקום.

מן הספינה הוא יורד אל הצבא, לקלט בתל ליטווינסקי. אחדים מהמגוייסים מבקשים לערוק בו בלילה. כשהם נלכדים סמוך לגדרות, הם אומרים כי לא שרדו במלחמה ובקפריסין על מנת ליהרג כאן בימים הראשונים לשהותם בארץ. קודם נסיון העריקה, פונה אחד הבורחים מן העולים החדשים לקופילביץ', מציע לו להצטרף. קופילביץ' דוחה את ההצעה, אך אינו נוקף אצבע למנוע מחבריו לצאת לדרך הבלתי מוכרת להם, לתל אביב. כשהם נלכדים, מאשים אחד את קופילביץ' בהלשנה, ונענה במבט מקפיא. אותו בוקר, מול לטרון, תוהה קופילביץ' מדוע נהג כפי שנהג, מדוע נותר במחנה. ומצד שני – מדוע טען בפני מפקדו כי ישן ולא ידע על כוונת העריקה.

עוד בקפריסין ניסו להעביר לאנשים אימוני טירונות, המתנהלים בבליל שפות ובחוסר סדר מוחלט. קופילביץ' נכנס לוויכוח תיאורטי עם מדריך מיוצאי הבריגדה. המדריך אומר שצריך ללמד את האנשים להתנהג ולפעול כצבא וקופילביץ' עונה שמעולם לא שמע על צבא שקציניו וחייליו אינם דוברים אותה שפה. חוץ מזה, טען קופילביץ', צבא נבנה בעת רגיעה, ופניו למלחמה בעיתוי רחוק, בלתי ברור ובוודאי שלא בתוך ימי האימונים. ואנחנו, כשנגיע לארץ הרי נילחם מיד. צריך שנתיים לפחות כדי להפוך את הערב-רב הזה, שרוב אנשיו לא החזיקו רובה מעודם, לכוח צבאי לוחם. אם המדינה שלנו צריכה לסמוך עלינו – אוי לנו ואבוי למדינה, אמר למדריך וזכה להטפה, שאת רובה העדיף שלא להבין.

רק שני אנשים הצליחו לחדור את החומות שבנה סביבו קופילביץ לאורך המלחמה ובדרכו לארץ. הנריק וסטרייך – וגוטמן.

הנריק וסטרייך היה נער צעיר שאותו הכיר קופילביץ' בקרקוב, לפני שהעולם הישן והבטוח שינה פניו לבלי שוב. ביום גיוסו לצבא זיהה קופילביץ' את וסטרייך כשהוא עומד שני מקומות לפניו בתור לאפסנאות. לפתע, בתוך הזרות של מאות מגוייסים טריים – האירו אליו פנים מוכרות. היו להם שעות ספורות לפני שנשלחו איש איש לדרכו. הוא שמע כיצד הוביל אביו של וסטרייך בריחה מגטו קרקוב דרך תעלות הביוב, כיצד נלכד האב בדירת המסתור שלו בחלק הפולני של העיר בעוד שאר בני המשפחה מביטים בו כל אחד ממקום מסתורו בפינה אחרת של הבית, חסרי אונים מלהציל. ומשום מה, העובדה שהיינריך שרד גם הוא עוררה בקופילביץ' שמחה אמיתית, כאילו מדובר בחבר קרוב במיוחד.

ושבועות לא רבים אחריו, היה גוטמן.

בשבוע השלישי של מאי מגיע קופילביץ' עם חבריו אל חטיבה שזה עתה הוקמה. לגדוד כולו, שבע מאות איש ויותר יש כמאתיים רובים. סגל פיקוד קיים על הנייר בלבד. גוטמן, עוד לא בן 19, מועבר לפקד על הפלוגה החדשה ובתוך שעות לא רבות נולדת ביניהם הבנה שבתנועת עין, כזאת שבין גבר לאשה אהובה. גוטמן הוא המפקד – וקופילביץ' בעל נסיון החיים. הפרש הגילים אולי אינו משמעותי במיוחד, אך קופילביץ' הוא הזקן. בשדה התעופה הבריטי הנטוש של עין שמר מחכים לדווידקות, למרגמות שישה אינץ' ולתותחי 56 מ"מ. בעשרים במאי עוברת השמועה שעולים לירושלים. גוטמן יודע, שלעת עתה מדובר רק על חצי הדרך. לטרון.

ארבעה ימים אחר כך, בעוד החטיבה נערכת בין חורשות חולדה לעקרון, מגיע גדוד תגבור מחטיבה אחרת, ללא אוכל וללא חגור – שלא לדבר על נשק מסייע. מישהו בחטיבה ממנה נגרע הגדוד המתגבר החליט כנראה שכדאי לשמור על הציוד עבור מי שנותרו תחת פיקודו.

ככל שנוקפות שעות היום, מתברר כי עיקר הבעיה עתידים להיות המים. תחילה, מגלים חייליו של גוטמן – בעיקר העולים שזה מקרוב באו, שעוד אינם מכירים חמסין מהו, ועודם חדורי אמונה כי מי שצריך לדאוג למים ולאפסניה שומה עליו שיעמוד בכך – נכונות לחלוק את מימיותיהם עם אחרים. אחר כך, הם מצפינים אותן עמוק בחגור. המג"ד אומר לגוטמן שקבוצת הפקודות מתעכבת, שאין מידע מודיעני של ממש על כוחות האוייב. האנשים יושבים באוטובוסים משעות הצהריים, נכונים לתנועה – ומכלים את מלאי המים. על פי ההוראות, נאסר עליהם לרדת ולמלא את המימיות מחדש. קופילביץ' מתריס באזני גוטמן, כי אין כאן עניין של כוננות – אלא חשש של הגנראלים כי האנשים ילכו למלא מימיות ולא ישובו. גוטמן חש סומק בשיפולי צווארו. כשנוסעים, עם ערב, מעלים הנהגים אורות מלאים, כאילו נסעו בעיבורה של תל אביב. התותחים הספורים שהגיעו בסופו של דבר נגררים על גלגלי מתכת ומעלים רעש הנשמע למרחוק. קופילביץ' עוקץ את גוטמן ואומר לו, שהערב-רב הזה בוודאי שאינו צבא – אך גם את עקרונות התנועה הפרטיזאניים הוא עוד צריך ללמוד ולשנן, לפני שיוכל לזכות בתואר מחמיא יותר מזה היאה לו עתה: אספסוף. גוטמן אינו עונה.

למקום ההיערכות הם מגיעים באיחור של שלוש שעות ויותר. שחר של יום שרב, והשמש העולה עוטה הילת אובך. ההתארגנות, שאמורה היתה להתבצע בחסות החשיכה, נעשית בלחץ זמן. אנשים צמאים ועייפים מוצבים בכיתות ובמחלקות חדשות על פי סדר מקרי של הגעת האוטובוסים. מפקדי כיתות, שלא לדבר על מחלקות ופלוגות, אינם יודעים את שמות אנשיהם, לעתים אף את השפה אותה הם דוברים.

הברחשים עושים שמות באנשים. אלה מתאמצים להתגרד מבלי לשבש את מהלך הטור, חובטים על עורפם, שולחים ידיים מבעד לצוורונים ספוגי זיעה. קופילביץ' נותר צמוד לגוטמן.

כשהם יורדים רגלי אל העמק, בדרך אל המשטרה הנישאת, מאיימת על סביבתה, השמש בפניהם, ממתינים הליגיונרים עד שייכנסו היטב אל טווח אישם, וכמו במכה אחת הם מרססים את הגדוד באש תותחים ומכונות יריה. אי משם, מאחורי גבם ומן האגף מגיעה מה שאמורה להיות אש מסייעת. המנזר אפוף פטריות עשן, אלא שלא משם נורית האש על הכוח המסתער. גוטמן מנסה לשלוח רץ, שיסייע בטיווח התותחים, וזה נעלם בערוץ ואדי. האש המסייעת נותרת בלתי יעילה כשהיתה. אחר כך, היא הולכת ודועכת, וגוטמן יודע, כי תחמושת התותחים אזלה וכי לא נותרו לאנשיו אלא הם עצמם בלבד, ורוביהם, שממילא אינם יעילים בשל נחיתותם הטופוגראפית, אימונם הלקוי ותחמושתם הדלה.

מנקודת התצפית שאותה בחר בראשית הקרב וממנה שוב אינו יכול לנוע, יכול גוטמן לראות היטב את הדברים. תחילה – אנשיו היורדים אל העמק במבנה מאורגן, ואחר כך האש, והבריחה המבוהלת. השדות מלאים חיילים מעולפים, אחדים מפגיעות, אחדים מחמת החום והצמא. גדוד אחר מן החטיבה מוציא פלוגה לאסוף פצועים ונשק. הירדנים שולחים כוח לזנב בבורחים.

בערב, נערכים בעמדות חדשות, ושולחים מישהו להביא מים מראשון לציון. עם בוקר מתחדשת ההפגזה, ובעקבותיה גחים שני מטוסים של הליגיון הירדני. אחת המחלקות שתחת פיקודו של גוטמן מבקשת לעזוב את עמדותיה. קופילביץ', ששומע שיחת אקראי ברוסית בעניין הזה, ממהר אל גוטמן, וזה מזעיק את המג"ד. השלושה ממהרים אל עמדות הפלוגה, ולמעשה קופילביץ' הוא שמבצע את עיקר מלאכת השיכנוע, רובה ברוסית. הוא מסרב לספר לגוטמן את תוכנם המדוייק של הדברים ששיכנעו את האנשים.

בינתיים, שוככת האש, ומגיע האוכל. רבים מתעלפים מחמת המחסור במים. אחד המפקדים נשלח שוב לרחובות, ומביא מים בכדי חלב של תנובה. אלא שחלק מן הכדים לא נשטפו כראוי והמים נושאים ריח חמוץ, מעופש. בכל זאת, יש מי ששותים גם את המים האלה, והם משלמים על כעבור שעות אחדות בשלשולים ובהקאות.

את היומיים הבאים, מנצלים להדרכה בנשק. טירונות מזורזת. עוד יום אחד, והטירונים יכולים לבחון עצמם בהתקפה על המשטרה. חודרים פנימה, כובשים את היעד. האש עודה נמשכת, שעה שגוטמן עובר במשטרה מחרך ירי לחרך ירי, מעמדה לעמדה, והעמק נפתח פרוש לרגליו. אלא שזמן לא רב לאחר מכן, מטיל הליגיון את עתודותיו הרעננות לקרב, ואנשיו של גוטמן נהדפים מן המשטרה. הפעם, לפחות, הנסיגה מסודרת מעט יותר.

בדרך, עוברים ליד גוויות רבות המוטלות נפוחות בשמש. התנים עשו שמות בחלקים הרכים יותר של הגופות. אחוריים ולחיים ובטנים שהמעיים קרועים מתוכן. קשה להתקרב, מחמת המראה ומאימת הריח.

קופילביץ' אומר שזה הכל עניין של האקלים. עם הפרטיזאנים ראה בחורף גופות שהחזיקו מעמד חודשים כאילו רק אתמול נורו. הוא מדבר בשקט של פילוסופים, כמשתאה יותר על התופעה הביאולוגית ופחות על המתים.

על הכביש מכיוון ראשון לציון, פוגש אחד הקצינים בצלם מלחמה אמריקאי. הוא עשה לעצמו שם בימי מלחמת העולם, ותמונותיו ממחנות ההשמדה שאך זה נפלו בידי בעלות הברית קישטו עמודים ראשונים לרוב. הצלם מספר, כי בא לראות את המשך המלחמה ההיא. הקצין לוקח את הצלם עימו, על מנת להרים את מוראל הלוחמים הנעמדים ברצון בשפעת תנוחות גיבורים. למחרת, חולים חיילים אחדים בקדחת המערות. מתברר, כי העדיפו את חמימותן של אלה על פני טל הקיץ חודר העצמות, ועתה הם עושים דרכם אל בית החולים. קופילביץ' אומר שמוטב קדחת מערות מכדור בראש, וגוטמן, שמרגיש ממש כמוהו, נוזף בו.

גוטמן מקבל רשות להוציא מחלקה אחת לחופשה בתל אביב, והאנשים אינם חוזרים. מתברר שהמ"מ עצמו אמר להם כי אין מה למהר. המ"מ נשלח למעצר יחד עם אותם מן האנשים שהשוטרים הגדודיים מצליחים לאתר. משימתם של אלה אינה קלה, בעיקר בכל הנוגע לעולים שזה מקרוב באו וכבר גוייסו, ואין להם כתובת של קבע. למחרת, כובשת הפלוגה את בית סוסין באבידות קלות יחסית. המושג הזה, שבו מרבה המג"ד להשתמש, "אבדות קלות" מעורר תחילה אצל גוטמן תחושה של זעם. למי לעזעזל זה קל, הוא רוצה לצרוח, ובכל זאת הוא שומר על שתיקה. לא עכשיו, לא כשאיום העריקה נותר מרחף ותלוי באוויר. גוטמן מתחנן לקבל ג'יפים בעלי הנעה קדמית לפינוי נפגעיו. הפצעים מתאלחים והג'יפים אינם מגיעים. מנסים לקשור אלונקות לכנפיו של טנדר אחד ומניחים שני פצועים גם על מכסה המנוע. הנהג והחובש המלווה אותו אינם יודעים אם הזעקות הקורעות את אוזניהם באות מחמת טלטלות הדרך או מחום הפח.

כמה ימים אחר כך, בתוך שיגרה הולכת ומתגבשת של מעט הפגזות, מוקם בעורפו של הקו בו ערוכה הפלוגה קשר להעברת אספקה לירושלים. ההפוגה נכנסת לתוקף, והפלחים חוזרים לקצור את השדות שלא נשרפו בקרב. בבוקר אחד, נעלם קופילביץ'. גוטמן, שסבר תחילה כי יצא לראשון לציון או לכל היותר אל תל אביב מבלי להודיע על כך מראש, התעלם תחילה מהעדרותו. אלא שלאחר יומיים, ניגש אליו חייל מן העולים החדשים שבפלוגה, ובעזרת חברו, דובר הרוסית והעברית, סיפר כי קופילביץ' יצא על מנת לקבור את אחיו של אותו חייל. האח, כך למד גוטמן, היה אותו עצור בקפריסין שאת צלעותיו מחץ קופילביץ'. במהלך השהות בקלט וההתארגנות בעין שמר השלימו השניים, והפכו לחברים בלב ובנפש. מאז ההסתערות הראשונה נעדר האח, וקופילביץ' היה בטוח שהוא זוכר את מקום נפילתו.

פלח ערבי, שהיה מקורב לאנשי חולדה, סיפר אחר כך לאנשי המודיעין החטיבתי, על מג'נון אחד שניסה לכרות בור בלב שדה המוקשים בשיפולי המנזר. ליד המכתש שיצרה ההתפוצצות, מצאו הליגיונרים גווייה אחת מתפוררת, אכולה בשיני מכרסמים, וגווייה אחת טריה, מרוטשת בהדף המוקש.