בפעם הראשונה, שמעתי יחד עם גוטמן על הגנב מלטרון בכנסיה של קלן. בבוקר יום ראשון נכנסנו לשם באקראי, שעה שהכומר מנהל את טקס התפילה. לצידנו בירכתי הבניין עמד מלווה גרמני, מסב תשומת ליבנו לכמה משכיות החמדה שידעה הכנסיה לאגור משך השנים, מס מנתיניה. כשקלט גוטמן את שם המקום בדברי הכומר, היסה את מלווהו, מתאמץ לגייס את מעט הגרמנית שלו על מנת להבין את הדרשה. משנכשל, ורק השם לטרון חוזר על עצמו פעם אחר פעם נקלט באזניו, ומשתמה הדרשה, שב ופנה אל המדריך, שואל על מה נסובו הדברים. זה ענה, כי דרשת יום הראשון היתה אודות הגנב מלטרון, והחזרה בתשובה בכלל.

תחילה, היסס גוטמן להפגין את בורותו בברית החדשה, אלא שלאחר ימים, כששב לארץ, ביקש ממני להשיג עותק של הספר ההוא, כדי לקרוא בו במו עיניו. הוא סיפר לרותי, וממנה שמעתי, כי כשהחזיק, לראשונה בחייו, את הספר הנוצרי הזה פתוח, היתה לו תחושה של הפרת איסור שאין מאחוריו היגיון, יותר מאשר של חטא. פעמים רבות, בחדרי מלון זרים בחוץ לארץ, ראה את כרכי הברית החדשה, בשלל שפות, אלא שמעולם לא נגע בהם אלא כדי להכניסם למגירה. עתה, קרא בנוסח העברי, תמה מה היה אומר מי מהשותפים הקואליציוניים הדתים לו ראה אותו בכך.

הגנב מלטרון נשפט על ידי הרומאים למוות, ונצלב יחד עם ישוע הנוצרי. אלא שעל הצלב, חזר בתשובה והתנצר. עבור הרומאים, אמר גוטמן, היו השניים שווים זה לזה, ואין צלבו של ישו כבד יותר או מוקצע טוב יותר מזה של הגנב, ואין המסמרים חדים יותר או חלודים פחות, כאן או כאן. אלא שמכל הגנבים שבעולם, נכנס דווקא הגנב הזה לברית החדשה, והרי הוא כחי ממש כישוע, אלפיים שנה לאחר שנולד. גוטמן הקדיש זמן רב למחשבה על אודות השיחה בין שני העתידים להיצלב, מעביר בדמיונו את הדברים שהחליפו על צלביהם ממש. האם קינא איש לטרון בישוע על השקט בו הוא הולך אל המוות? האם החליט כי משכלתה ונחרצה דרכו בעולם הזה, מוטב לו שיבטיח לעצמו נתח בעולם הבא, עם ולמרות כל ספקותיו משך השנים בקיומו של זה – שהרי לוא האמין בעולם הבא, לא היה מגיע מלכתחילה לכלל גניבה.

כמה שבועות אחר כך, הזכיר גוטמן את הגנב מלטרון גם בשיחה איתי, מדלג משם לתיאור ששמע על מי שהיה הרב האוגדתי שלו, שהלך בעצם ימי מלחמת יום הכיפורים בראש חוליית קבורה לתוך שדה מוקשים, ללקט שם עצמות חללים. הוא תהה מה נותן לאנשים את עוצמת האמונה הזאת בעולם הבא. בלטרון שלו, נזכר, לא ליקטו עצמות, ולא חזרו בתשובה. איך בכלל אפשר לחזור בתשובה, כשהספקות רבים כל כך. ולאחר שתיקה המשיך, כמו אל עצמו, מתעלם מנוכחותי בחדר. כשימסמרו אותי אל הצלב, כשאעמוד בפני המוות, אולי אחזור. אתאיסטים רבים וטובים ביקשו שיאמרו קדיש על קיברם. קל למות בתשובה מאשר לחיות בה.

בספר סטאטיסטיקה פופולארי אחד קרא גוטמן באותם ימים על ההימור של פסקל בסוגיית האלוהות. מתוך הנחה כי גאולת הנפש שלאחר המוות – אם אמנם היא קיימת – היא אין סופית בערכה בהשוואה לחיי העולם הזה, חייב כל מי שמוכן לייחס הסתברות חיובית למציאות האל – יהיה ערכה של הסתברות זאת קטן כאשר יהיה – להגיע למסקנה כי עליו לעשות את הישר בעיני האלוהים. רק כך, אומר פסקל, יבטיח לעצמו את מירב הטוב האפשרי, בסיכום מצטבר המבוסס על הנחות הסתברות. גוטמן, שעם כל מנהגו האתיאיסטי לא היה מוכן לשלול את האפשרות התיאורטית של קיום האלוהים, שאף פנה פעם אל הרב הצבאי וביקש ממנו הוכחה מודרנית לקיום הבורא, סיפר לי בנסיעה אחת כי העסיק עצמו שעה ארוכה במחשבה על צירוף המקרים שבהיקלעות ספר הסטאטיסטיקה הזה לידיו דווקא בעיתוי הזה.

ימים אחדים אחר כך, חל בגוטמן שינוי. כאילו חש כי כל עוונותיו – אלה של לטרון, ואלה שאחרי לטרון – נמחלו לו. כשהבחין בסימני הריונה של רותי היסס תחילה אם אין תקוותו לילד נושאת אותו על כנפי הדמיון. אלא שלאחר ששוחח איתה, ולאחר שלא הכחישה, לא ידע עוד את נפשו מאושר. גם אם הקפידה ונמנעה מאזכור דבר אבהותו, קיבל עובדה זאת כמובנת מאליה, פירש את אי אזכורה בפיה כהפגנה נוספת של עצמאותה, של אי תלותה אותה הכיר זה מכבר, אותה ידע לכבד.

יום אחד, אמר לי לפתע כי הוא מחוייב להתנצל בפניה. לבקש סליחתה על שלא יישאנה. עתה העז לאמר כי נשואיו שוב אינם מתקיימים בשל מה שבינו לבין אשתו, אלא בשל יורם. שנישואיו הם הדבר החי האחרון המקיים את שם בנו. שלולא מת בנו אולי היו מתים נשואיו. אלא שדווקא משום כך, דווקא משום שעתה עתיד להיוולד לו יורם חדש – והוא קרא לו כך למרות שברור היה לו אף מבלי לשאול כי לא זה השם שבו תבחר רותי – אסור לו שיישכח את זה שאיננו.

אחר כך, התאכזב קימעה מיחסה של רותי להתנצלותו בעניין הנישואין. היא ראתה זאת כמובן מאליו. היא לא ציפתה ממנו לדבר, והפגנת העצמאות שלה כמעט שקוממה אותו. אלא ששעה קלה אחר כך שוב נסחף בהרגשת הגאווה הגברית הזאת. לו, בגילו יש הרי במה שיתגאה, ולפיכך התקשר עם סניף הבנק שלו, כדי לבדוק, הוא אמר כמובן שהשאלה היפותטית, את ההליכים הדרושים להעברת כספי קרן תגמולים משמו לזה של ילד, העתיד להיוולד בעוד כששה חודשים. מנהל הסניף, שהכירו שנים ארוכות, נשמע מתעניין, כמעט מופתע. גוטמן לא הכביר פרטים, והסתפק בהבטחת הבנק כי התהליך כולו אינו מסובך, לא יותר מרבע שעה בסניף, בתנאי שהוא מביא עימו את המסמכים הדרושים, וקובע מי ינהל את הקרן עד שיגיע אותו ילד היפותטי שלו לבגרות.

בשבועות הבאים, התמכר גוטמן לחובות המשרד ולעבודת המפלגה במרץ בלתי נלאה. לפתע, חש, היתה תכלית חדשה לדברים. תמרונים שיזם בלשכה ובמרכז עלו יפה מאי פעם. הוא מצא עצמו דובר ראשי בפגישות שבהן לא היה אלא מוזמן מן הדרג השני. הוא המריא, סוחף אחריו תחילה את הקרובים לו ואחר כך גם חברים שמעולם לא היו אנשי חוגו, מעניק ראיונות מבריקים לעתונות, קוצר ביקורות מזהירות לאחר משדר בטלוויזיה, מוזכר אצל בעלי טורים ופרשנים כמועמד לתפקיד מרכזי לאחר הבחירות.

בישיבה אחת, בחוג מצומצם, העיר לו אחד מעמיתיו כי הוא משקיע עבודה רבה מדי בבחירות שהוכרעו מראש. גוטמן, שקשה היה לפגוע בו באותם ימים, השיב באריכות ובסבלנות, חוזר ואומר כי השאננות היא אם הכישלון.

באותה תקופה, היה מרבה לבוא אל רותי וממעט להתעלס עימה. כששכבו, היה עושה מעשהו בזהירות, חרד. רותי סנטה בו, אומרת כי אין כל סכנה במשכב, מצטטת את הרופא המטפל בה, והוא בשלו, ממתן חדירתו, מאופק. תכופות היתה רותי משתתקת לפרקי זמן ארוכים, מניחה ראשה בחיקו, מותחת רגליה אל מעבר למסעד הספה, מתכנסת למצב הרוח שכינה פעם באוזניה, מתלוצץ, כ"תוגת האשה ההרה". אחר זמן מה עמד על נטייתה החדשה לקצר בשיחות, להמעיט ככל האפשר בדיון בענייניהם שלהם. היתה מתחמקת בתואנות שונות מטה את השיחה לאפיקים אחרים – או אומרת ישירות, כי אינה מעוניינת לדבר, לענות לשאלותיו. גוטמן חש כי הוא האשם, ניסה להבין, להסביר, להתנצל. אלא שרותי היתה דוחה את ההתנצלויות האלה כמעט בגסות, מבקשת ממנו להניחה לנפשה. ושוב, אמר גוטמן לעצמו, כי הכל כאן שאלה של הורמונים.

השתיקות הארוכות האלה הובילו את גוטמן להיפתח יותר ויותר דווקא בפני, ולספר לי את כל הדברים האלה. הוא חזר לימי הריונה של אשתו, בו נולד יורם. דירת שני החדרים בה התגוררו, עברה באותם ימים שיפוץ יסודי ונוספו לה חדר ומטבח חדש וארון קיר, הכל לקראת הרחבת המשפחה. יותר משזכר גוטמן את ההריון ההוא, זכר את השיפוץ, את דאגתה של אשתו וחששותיה שמא לא יושלם עד מועד הלידה, שהפכוה לאימת הפועלים.

עולה חדש אחד, ממעברה סמוכה, שעשה אז את עבודות הנגרות, תפסו לשיחה ואמר "תראה אדון קצין, אשתך אישה טובה, אבל יותר מדי דואגת. זה לא בריא לילד. שתשב, תנוח, ואני מבטיח לך שהארון שאני בונה לך יהי טוב, ויחזיק שאפילו הנכדים שלך ישימו בו בגדים". לימים, מכר גוטמן את הארון יחד עם הדירה, ממנה עבר לאחרת, מרווחת יותר.

עתה, בחן את הארונות בדירתה של רותי, מציע הצעות לגבי ארגון חדריה, שוטח את עזרתו. רותי מצידה מגלה מה שנראה לו כשאננות רבה, מזכירה כי לפניה עוד חודשים ארוכים לפני שיהיה צורך להחליט ולבצע, אינה מנצלת את נכונותו.

תוך כדי כתיבת העמודים האלה אליך, אני שבה אל צרור הניירות של גוטמן, שעליו כבר סיפרתי לך. במיון הראשון של החומר, חזר ועלה שוב ושוב שמו של קופילביץ'. אחד מרבים שנהרגו תחת פיקודו של גוטמן בלטרון, ב- 1948. הוא כתב הרבה על המקום הזה, ומפתיע איך הדרכים שלנו, של כולנו, מצטלבות להן שם. ועל מנת שלא להעסיק עצמי רק בחיטוט בפצעי ובפצעינו – החלטתי לרכז את הדפים העוסקים בו, לסיפור אחד: מעבירה אותם לגוף שלישי, ומשבצת את עצמי במקומות הנכונים.