הקול מעברו השני של קו הטלפון לא היה מוכר לי. כשהציגה עצמה בשם פרטי תחילה, הוסיפה לאחר אתנחתא כמעט בלתי מורגשת את שם משפחתה, "בן דוד". וכעבור שניה נוספת הבהירה "אני אחותה של רותי", ותחושת החשש החלה מנקרת בי. היא ביקשה להיפגש, ואני, שחייבת הייתי לברר מה היא יודעת ובעיקר מה היא מבקשת, נעניתי בו במקום, מסכימה להצעתה לייחד לפגישה שעת אחר צהריים מאוחרת במשרד, על מנת שלא תפגוש כאן באחותה.

"תראי", פתחה ואמרה כשנכנס לחדר, תוך שהיא מתיישבת מעברו השני של השולחן, ממלאת את המשרד בבושם אגרסיבי ובחולצה רעשנית, "השיחה הזאת קשה לי, ואני משערת שגם לך. אז בואי ונאמר את הדברים כמו שצריך לאמר אותם". השתיקה מצידי היתה לה כהזמנה להמשיך בדבריה. "אני יודעת שאת ורותי נפגשות. ידעתי גם על גוטמן. לא משנה איך, או אולי כן משנה. רותי מספרת לי. מה שאינה יכולה לאמר לך או לגוטמן, מה שבוודאי שלא תספר להורינו, אני שומעת ממנה. כל אדם צריך לדבר, צריך משפחה, אפילו אחותי. ואחרי שהלכה לצבא למרות שהורינו התנגדו, נשארתי אני הקשר המשפחתי היחיד שלה. היא השלימה כבר עם ההורים, אלא שקשה ליצור אמון מחדש. חוץ מזה, ברור לך שאלה בדיוק הדברים שעליהם לא מדברים עם ההורים".

"אני לא אומרת לך שמה שאת עושה הוא בגידה. אני לא אאיים עלייך שאספר לבעלך. זה עניין שבינך לבין רותי, והיא תהרוג אותי אם תדע שדיברתי אתך. אבל עם היד על הלב, את חושבת שאת הוגנת כלפיה? את תופסת, שאת וגוטמן לוקחים בחורה בשנים הטובות האחרונות שלה, כשעוד יש לה סיכוי להתחתן, להסתדר בחיים, ומבלבלים לה את הראש. הרי לך" – היא אומרת לי – "יש לאן לחזור. אבל היא, אחרי גוטמן ואחרייך, היא תישאר בלי כלום".

תחילה, ניסיתי לחלוב מפיה את התשובה לשאלה שהטרידה אותי לא מעט בימים האלה. האם אכן ממשיכה רותי לשכב גם עם גוטמן. לא הצלחתי לקבל תשובה של ממש. מתוך הרגשתה אמרה לי, כי גם אם אחותה מוסיפה להתראות עם גוטמן – ספק אם היא שוכבת איתו. "ככל שהדברים יישמעו מוזרים בסיטואציה הזאת", אמרה, מחייכת חיוך מריר קמעה שדווקא בו זיהיתי קווים מחיוכה של רותי, "אחותי היא אישה של גבר אחד. או של בת זוג אחת. בעצם, זו גם הסיבה שבגללה באתי אליך. לבקש ממך, שכיוון שאינך הגבר הזה, תאפשרי לה למצוא אותו".

שאלתי אם הדברים האלה באים על דעתה של רותי, והיא הביטה בי משתאה. "אם את מסוגלת לשאול שאלה כזאת, את לא מכירה באמת את רותי. את באמת חושבת, שהיא תשלח אותי לדבר בשמה?"

בשלב הזה, בטוחה בעצמי הרבה יותר, אמרתי לה כי ככל שהדברים תלויים בי, רותי היא אישה עצמאית, הבוחרת את דרכה שלה, על פי שיקוליה והעדפותיה. אני עצמי, אמרתי, נמצאתי בדרך, נקראתי למסלול בו ניהלה את חייה. לולא הייתי שם, אולי היו שם אישה אחרת או גבר אחר – ואולי לא. אין זה משנה לצורך העניין. העובדה היא, כי אני שם על פי בחירתה, ובנסיבות האלה ייוותר העניין כולו בידיה שלה.

ימים אחדים אחר כך, לא יכולתי להתאפק, וסיפרתי את הדברים לרותי. היא החווירה קמעה, ורוגזה ניכר בה. "המשפחה היקרה שלי", אמרה לי, "מתאמצת לנהל את חיי, כאילו הייתי בת עשר. מה לעזעזל עניינו של מישהו עם מי אני שוכבת, או מתי ועם מי ואם בכלל אתחתן".

אני מצידי ניסיתי להגן על אחותה, לשכנע אותה כי לוא היתה במקומה היתה נוקטת אותה דרך ממש. אלא שרותי, כך נדמה לי, לא נתרצתה. דומני כי יותר משהטרידה אותה עמדתה או התערבותה של אחותה, פגעה בה הידיעה, כי מעתה ואילך תהיה אנוסה לשקול כל דבר שהיא מביאה בפניה. רותי, עם כל עצמאותה המופגנת, היתה זקוקה לאיש סוד ומעכשיו חששה כי אחותה שוב אינה בגדר כתף שאפשר להישען עליה.