סמוך לחג הפסח שלפני הבחירות, אירח גוטמן ידיד יהודי אמריקאי, איש בעל בעמיו שבימי שירותו הצבאי היה גוטמן מתארח לעתים בחווילתו המפוארת, במיאמי. אותו אמריקאי פיתח משך השנים תאווה של ממש לפלאפל ישראלי, והיה דורש מגוטמן לגמול לו על ארוחות הפאר אליו הזמין את ידידו הישראלי שעה שזה היה מבקר בעירו שלו – בפלאפל טרי, עדיף אחד מאלה של שוק בצלאל, בתל אביב. גוטמן, שבפעם הראשונה חש נבוך משהו משהוביל את אורחו בין ערימות הזוהמה של מוצאי שבת, הנערמת על שפת המדרכה, ריחה מאיים להחניק אף את העזים שבריחות הטיגון והשמן, כבר התרגל למסע הזה כאל טקס ידידות משותף לשניהם. אשתו של האמריקאי, כמו גם אשתו של גוטמן, העדיפו להישאר בבית או בבית המלון, מבהירות כי אין זה מין הבילוי או האוכל החביב עליהן.

אותו יום בשעות אחר הצהרים, הלכתי איפה עם השניים אל שוק בצלאל, מתחבטים בשאלה אל איזה מדוכני הנירוסטה המבריקה הם עתידים לשבת. זה מכבר התנבא האמריקאי כי טעמו של המאכל האותנטי הזה עתיד להישחק, להפוך משהו של יצור המוני. פעם, הציע לגוטמן לאסור בחוק על השימוש במכונות המתכת המייצרות כדורי פלאפל אחידים, מושלמים. אם לצרפתים מותר להגן בחוקי מדינה על השפה הצרפתית, לישראלים מותר להגן על מורשת הפלאפל.

ממעלה הרחוב, התנהל לעברם אברך בקפוטה שחורה, כובע שחור על שערו החום, הגזוז כמעט עד קרקפתו, מותיר שתי פאות אסופות אל הקדקוד ומתחת לכובע. בידו האחת שקית נילון לבנה אטומה, היה הולך כפוף קמעה, מזמר בטנור יפהפה, במנגינה מושלמת ובהיגוי איטי, ברור. "מי רוצה לקבל ברכה, הוא יבוא יתן צדקה". תחילה, עצרו אחד מבעלי החנויות שבמקום, משלשל ביד קפוצה שטר לשקית הנילון הלבנה שהאברך מושיט לעומתו. מבלי לבחון את השטר, שואל האברך לשם בעל החנות ולשם אביו, וכבר הוא מניח את השקית בין רגליו, סוגר כפותיו על ראש בעל החנות ואומר ברכתו. אחר, הוא ממשיך בדרכו, אותו שיר בפיו, מטעים את ה"ברכה" וה"צדקה" שבסופי השורות.

האמריקאי שאל את גוטמן לפשר נוכחותו ומעשיו של הדוס במקום. גוטמן, מופתע מן ה"דוס", הזר בהיגויו האידשאי לאנגלית הקולחת של אורחו, הסביר את שהסביר. ותוך כדי הסברו, עלה בו לפתע צורך פנימי בברכה. במתן צדקה. "וצדקה ותשובה מעבירים את רוע הגזירה", נזכר בפסוק שאת מקורו לא ידע, זולת עובדת היותו קשור לימים הנוראים. גם הוא, אמר לעצמו, עומד בפני ימים קרבים ובאים כאלה. בידו הימנית חפן קומץ מטבעות ושטרות קטנים, שהיו מוחזקים אצלו דרך קבע בכיסו, מתגלגלים כל אימת שהיה פושט בגדיו בחיפזון, דוגמת זה שהיה נוהג בהתפשטותו אצל רותי.

בידו האחת החווה לאברך, ובאחרת שלף את תוכן כיסו, הטילו לשקית. שמי גוטמן, אמר, אבל תגיד משהו לזכר בני, יורם, שמת. אתם הרי נוהגים להזכיר נשמות בימים האלה. האברך, שכבר הניח את השקית, מתורגל, בין רגליו, נשא עיניו מלמטה, משהה תנועותיו. קדיש אתה אומר, שאל, ומתוך שאלתו ניכר כי הוא יודע את התשובה. פשפש בשקית, שלף ממנה סידור, והורה לגוטמן את הדף. קרא, אני אחכה. גוטמן נשא עיניו מעבר לדף ולאותיות הממתינות לו, קולט את מבטו המופתע של אורחו, מתחבט אם יסיבר לו תחילה או שימשיך במה שהחל. סופו של דבר, עמד, שלף מטפחת מקופלת ומגוהצת מכיסו האחר והניחה על ראשו, והפך דף ועוד דף, וקרא את כל המילים שהיה עליו לקרוא.

שעה ארוכה אחר כך, עמל לנסות ולבאר לאורח ולי ובאמצעות הביאור החיצוני הזה להבהיר גם לעצמו את פשר הדתיות שירדה עליו. אדם, אמר כמצטדק, נאחז במה שיש לו. ולפעמים הוא מקנא במי שיש להם יותר ממה שלו. ולדתי הזה יש דבר אחד שאיני יודע אם אי פעם אגיע אליו: שלוות הנפש שמתוך השלמה. ומפעם לפעם, למרות שאני יודע שאין זאת אלא שלווה הנגזרת ממידה רבה של בורות, של התנכרות אל המציאות שאיני מוכן לנקוט בה – אני מוצא עצמי משתעשע בה. לא. משתעשע אינה המלה הנכונה כאן. נזקק לה.

תראו, המשיך, בעוד פחות מחודש פסח. וגם בבתים שאין מכשירים בהם כלים, ושיאכלו בהם פיתות קפואות משך החג – יושבים לסעודת הסדר וקוראים את ההגדה. לפחות חלקים ממנה. ובראש השנה, ואחר כך ביום כיפור, בתי הכנסת יהיו מלאים, באנשים שאינם הולכים אליהם אלא בימים האלה, אלא שפעם בשנה הם צריכים את החיזוק הנוסף, את ההבטחה הכפולה. אז הדתי הזה, היום, הוא ההבטחה שלי.

@

את סוגיית מקומו וקידומו בממשלה הבאה, סיכם גוטמן בטקס האזכרה במושבה כינרת. בבית הקברות שם, על שפת האגם, נקבצה השורה הראשונה של המפלגה, לחלוק כבוד שנתי לאחד מאחרוני הראשונים, מאלה שסללו את כביש צמח, הגשימו את תורתה הלכה למעשה, ומעולם לא תבעו לעצמם שכר. גוטמן תהה אם היו אלה שבין מצבותיהם הוא עומד עתה אנשים שונים, או שמא תקופה שונה היא שהצמיחה אותם, או אולי רק הזמן הוא העושה עימם את חסדו. מצאתי עצמו תוהה מה יאמרו על קיברו שלו. גם אז, בימי הראשונים, היו יורדים: תשע עשיריות מאותה עליה, שמענו פעם מהיסטוריון בדיון ציבורי שגוטמן השתתף בו, לא נותרו בארץ. גם אז היו אובדי דרך. בבית הקברות הזה ובאחרים פזורות מצבותיהם של מי שלא עמד להם עוד כוחם, ונטלו נפשם בכפם. ובכל זאת, אובדי הדרך ההם הותירו דרך שסימניהם ניכרים בה, וגוטמן וחבריו מתקשים ללכת בה, גם אם היא נראית סלולה וברורה.

בתום האזכרה, נטלו ממליך המלכים של המפלגה, עסקן בלתי מתבלט שכוחו בא לו מן המנגנון ומאמונתם של הכל כי לא אחר כבודו שלו הוא רודף, לפחות לא אחרי כבוד הבא במשרה. הוא משך את גוטמן לפינה מבודדת של המדשאה המטופחת, סמוך לחומות האתר הארכיאולוגי של בית ירח, מחיש צעדו מפאת קומתו הנמוכה, על מנת להקדים את רגליו הארוכות יותר של גוטמן, בעוד גוטמן מסמן לי להצטרף ולהאזין. "הסכמנו שאחרי הבחירות אתה מקבל תיק רציני", אמר ממליך המלכים, וגוטמן לא צריך היה לשאול למי מכוונת צורת הרבים הזאת. תחילה אולי שקל להעיר לבן שיחו כי לא זו השעה ולא זה המקום לעניינים שכאלה, אלא שבמחשבה שניה החליט לוותר על ההטפה החינוכית הזאת.

משפנה איש הבשורה והתרחק מעליו, חיפש גוטמן אחר רותי, שנלוותה אלינו גם היא לכאן, רמז לה להתעכב. את הנהג שיחרר ממילא נוהג בעצמו את מכוניתו מטבריה לכאן, ולא נועדו לו חובות נוספות, ולפיכך – החליט כי הוא זקוק לשעה של רגיעה. שינוי מלחץ הימים האחרונים, ממאבקי החצר המלווים את המאבק החיצוני, לקראת הבחירות.

יחד עם רותי, חזר אל בית הקברות, שהתרוקן מאחרוני מבקריו, ועתה ישב על ספסל האבן הצמוד לקברה של רחל, המשוררת, מוציא מתוך גומחה מכוסה בלוח שיש תיבת מתכת ובה כרך שיריה, המצוי במקום דרך קבע. עקבתי אחריהם מרחוק. "בן לו היה לי", אולי הוא קורא לה, ומשהוא מגיע ל"אורי אקרא לו", אולי הוא קולט בזווית עינו את התקשחות גווה, את אי נוחותה. אולי היא אומרת לו שהוא מרחיק לכת בשיגעון הבן הזה שלו, והוא מוחה בלשון רפה. היא מתריסה כי זהו ילדה שלה, והוא מנסה לשכך כעסה בליטוף אבהי לשערותיה, הפרועות ברוח אחר הצהריים, מייחס את דבריה להריונה ולנסיעה הארוכה שעברה עליהם. לבסוף, היא קמה ועומדת מולו, גבה אל הכינרת, הקבר ביניהם, והידיעה מכה בו. אני בטוחה בכך לנוכח המבט הנדהם שהוא שולח אלי, והשקט הקודר היורד עליו. אני ממשיכה ללוות אותו כצל לאורך אותו ערב, והוא מתעלם ממני.

מששב אותו לילה לבית המלון בטבריה, ניגש אל הבר. מצא עצמו יושב ליד אשה אחת, בהירת שיער, שפתיה משוחות אדום לוהט, ידיה מסגירות גיל גבוה מכפי שאומרות פניה. מנהלת ויכוח באנגלית עם שכנה, מבטאה זר כל שהוא, היא מפנה לפתע את גבה אל בן שיחה הראשון, מסתכלת בשכנה החדש, שזה מקרוב בא. עיניה כחולות, גדולות, אלא שקו האיפור שלאורך עפעפיה התחתונים איבד מרציפותו, מאחדותו, מחמת זיעה או דמעה. מבלי שיפנה אליה, היא פותחת בשיחה. "אנשים יכולים להיות כל כך טיפשים", אני שומעת אותה אומרת לו, מרימה את כוס היין הלבן שלה ללגימה, מברכת אותו בתנועת ראש לפני שהיא משיקה את הזכוכית הקרה אל אודם פיה הלוהט. אחר, היא שואלת אותו אם אינו מסכים אתה, והוא, שלא הקשיב לתוכן דבריה אל שכנה האחר, הראשון, מהנהן, לוגם ממשקהו שלו. היא מספרת לו שהיא מאוסטרליה, שואלת מהיכן הוא, והאם הוא מקומי, מגלה את ההפתעה הנאותה לנוכח רהיטות דיבורו באנגלית. אומרת שאנשים יכולים להיות מאד בודדים בעיר זרה, היא שואלת האם הוא בודד. עוד לפני שהשיב לה, היא קמה, מתנצלת ופונה לשירותים, מותירה כוסית מלאה למחצה וחפיסת סיגריות שאין בה אלא סיגריה אחת אחרונה על הדלפק, מאחוריה. כשהיא חוזרת, מוקפות עיניה איפור חדש, שערה סרוק בדקדקנות. מאז הפנתה גבה לבן שיחה הקודם היא מקפידה שלא להפנות אליו את פניה, אף לא בפרופיל. ידה האחת נשענת אל הדלפק, אין הוא זוכה אלא לעורפה.

ספר לי קצת על ישראל, היא מבקשת, אומרת שלא הספיקה לראות הרבה, שבה ושואלת אם הוא מתגעגע למקום מגוריו. הוא משיב שלא נסע אלא ליום אחד, והריהו בארצו שלו, ולפיכך אין כאן עניין של געגועים. האוסטרלית מספרת לו שהיא מתגעגעת, ובעוד יומיים היא עתידה לשוב לביתה. האנשים כאן, היא מתלוננת, אחרים כל כך. לא כאלה שהיא רגילה להם במחוז מולדתה. מבלי כל התראה, מוצפות עיניה דמעות, והוא שואל לפשרן. היא מספרת שרבה עם הגבר אליו באה לכאן. הוא משרת באחד מחילות האום שבסביבה, והיא קיוותה שהדברים ביניהם הילהו יפה יותר. למעשה אמרה, אין חזרתה אלא משום הכרה בכשלונה. ועל סף הארבעים אין הכרה קשה מזאת. קודם לכישלון הזה, סיפרה, ניסתה לחיות בגרמניה. אלא ששם, עלו בתוהו מאמציה למצוא לעצמה עבודה שתחזיקה במקום הזה. "אני מוכנה לעשות הכל. לשטוף רצפה או לרחוץ כלים במסעדה. כל דבר. אבל הם מעדיפים את הטורקים והיוגוסלבים שלהם. אתה יודע למה? כדי שיוכלו להרגיש עליונות. כדי שהגברת בעלת הבית לא תצטרך לעמוד מול עוזרת בלונדינית. כדי שיהיה ברור פער המעמדות. גזע העליונים". ולאחר שתיקה קלה הוסיפה שגם בארץ היא מרגישה נימה של עליונות כזאת. "אתם כל כך בטוחים בעצמכם, לעזעזל".

היא מבקשת ממנו שיקנה לה משקה והוא, מופתע כל שהוא, נענה. עתה, שוב אינו יודע אם היא מנהלת עימו שיח רגיל של שכנים לדלפק, או אולי היא מבקשת את קרבתו. היא שואלת על החיים בישראל. גם אתה חש לפעמים שהכל הוא מלכודת עכברים אחת גדולה? ניכר בה שהיא זקוקה לאוזן שומעת, לשותף לרגע, והוא מוכן להיות השותף הזה, תוהה מדוע בחרה בו ולהיכן יוליכו הדברים. שכנה השני, נעלב מחמת שנזנח על ידה, מנסה להתערב בשיחה ונענה במשפט צונן מפיה. שעה שהיא שבה ופונה לשירותים, הוא אומר מעבר לכסאה הריק כי ראוי שמי שלקח את האשה ממנו יקנה לו לפחות משקה, אלא שאינו נענה.

שעה שהיא עושה דרכה בחזרה למקומה, פונה אליו גם צעיר אחד, במעיל ג'ינס מרופט ובשיער ארוך, מדובלל, מבקש מן המוזג, מעבר לכתפה פחית בירה. הם מחליפים מבטים, עיניו קודחות, מוקפות צלליות שחורות, עמוקות. לחיים, גברת, הוא אומר לה, מטעים את המילה האחרונה באורח מתגרה. היא נענית לאתגר, נועצת בו מבט, וכך הם עומדים דקה ארוכה כשני תרנגולים, מתאמצים להבקיע זה את עיניו של זה. לחיים, היא עונה לו, לוגמת מכוסה ושבה להביט בו באותו מבט מרוכז. תגיד, היא אומרת אתה מאושר? הוא אינו מרפה ממבטו, עונה באיטיות מודגשת כי השאלה מה הוא האושר. היא מבקשת ממנו לחדול מזיבולי השכל, אומרת שהוא יודע למה את מתכוונת. "לפי אמות המידה שלך, אני לא מאושר. אין לי רכוש או כסף, ואני מבזבז את הזמן שלי בשתיה", הוא משיב. "נתקלתי בפילוסוף של ברים", היא לועגת לו, שואלת אם הוא מאושר על פי אמות המידה שלו. "אמות המידה שלי. הבה נראה. אילו מידות? הזן בודהיסטית, או הקומוניסטית, או ההדוניסטית. מי אמר שיש לי בכלל אמות מידה. מי אמר שצריך אמות מידה. מי אמר שהעולם מתוכנן בכלל לפי מידות או ניתן למדידה. רק חכמים כמותך מבקשים סדר בכל דבר שהם נפגשים בו".

היא בוחנת אותו ללא הפסק. ניכר בה שיש עימה שאלות נוספות, שהיא מבקשת להגיע דרכו לתשובותיה שלה. לפתע, אני מבינה ומבין גוטמן גם את תכלית ישיבתנו שלו במקום הזה, בבר הזה, על ידה. תשובות לשאלות. אלא שגם בבוקר המחרת, כשהיא עוזבת את חדרו של גוטמן, איני בטוחה שיש עימו יותר תשובות משהיו עימו ערב קודם לכן, כשעבר את סף הבר.