האם אנו דומים למכונות או שהמכונות דומות לנו? שאלה טובה. הבוקר נטפלה אלי אשה אחת השוהה במלון. מלה טובה, "שוהה". חוסכת את הצורך בשאלה האם היא תושבת הסביבה, או אולי מבקרת מרחוק, כמוני. ואולי בעצם גם היא מבקשת לפרוש מן העולם, ובמקרה בחרה לה היום את אותו ספסל שאליו אני מגיעה תכופות בטיולי, וישבה ליידי, וחשה את אותה תחושה שחשתי אני, כמו שני כלבים עזובים הניגשים זה אל זה ברחוב צדדי. שוחחנו באנגלית, והיא לא אמרה את שמה. כשהתמשכה שיחתנו, וחשתי בצורך לפנות אליה בשם פרטי ולא סתם בגוף שני, חסר זהות, הצגתי עצמי. היא לא הגיבה, כמו ביקשה לשמור על פרטיות מוחלטת במקום הקטן הזה שאין בו פרטיות. היחוד שבאלמוניות. אבל השאלה הזאת, עליה חזרה פעם אחר פעם, בצורות שונות, מטרידה אותי.

המכונות, היא אומרת, דומות לנו. מפרקים מכאניים של רובוטים מחכים את פעולתם של מפרקי העצם. אנו חושבים ומעצבים את סביבתנו על פי המונחים הקרובים לנו, שאובים מגופנו שלנו.

ואם כך הדבר, היא ממשיכה, הרי סביר להניח כי מי שיצר אותנו עשה זאת בצלמו ובדמותו שלו. אלא שכשם שהרובוטים, מעשה ידינו, מפגרים אחר המקור בכושר החשיבה המוגבל שלהם – כך מפגרים אנחנו אחר מקורנו האלוהי בכושר התפיסה והחשיבה שלנו.

אי שם, ביקום, היא מאמינה, בכוכב בוגר מאיתנו, יושב אלוהים ובני עולמו שלו. אלים כמותו. והם צופים בנו, כבחיות שעשועים או בעכברי מעבדה. ואולי חלקנו כאלה וחלקנו כאלה – חיות שעשועים שהחיים מפנקים אותן, או עכברי מעבדה חשופים לנסיונות שאין דעתנו העכברית תופסת את ההבדל בינהם ובין התעללות לשמה.

שוכני כוכב האלים לא התכוונו לברוא יצורים נחותים מהם, אלא חיקויים מושלמים, שאינם נופלים מן המקור. גם המהנדסים שבעולמנו רואים בעיני רוחם רובוטים שאין בינהם ובין בני אדם אלא תהליך יצורם השונה בלבד. אלא שכשם שהיכולת הטכנית של המהנדסים אינה מגעת כדי הרכבת בני אנוש ממש והם מסתפקים בבניית רובוטים – אין יכולתם של האלים מגעת כדי שיכפולם שלהם, והם מסתפקים איפה בבני אדם. ובני האדם מעידים על אלוהיהם-יוצריהם בה במידה שרובוטים מעידים על המהנדסים, יוצריהם.

אם אנחנו רוצים תחיית מתים, אומרת לי האשה הזאת, שאת שמה איני יודעת, עלינו לפנות אל הארכיונים של האלוהים. שם, בארכיונים האלה, סדורות מהדורות מהדורות של אנשים שנולדו, וחיו, וחיים – וכתבי יד ומתווי דמות למי שעתידים לחיות על פני כדור הארץ.

כשהיא מפליגה ברעיונותיה קשה לעקוב אחר שטף דיבורה. פה ושם אני קולט משפט שיש בו טעם, מאלה שאתה חוזר אליהם והופך בהם ימים אחר כך. והמשפט הבא שנחרט בזכרוני היה משהו על יחידת החיים המינימאלית. אף על פי שכל אדם הוא יצירה מסובכת בכל מערכות גופו וחייו – היא אומרת – אין אדם יכול לפעול לבד. צריך לפחות שלושה כדי להקים יחידה שיש לה כושר פעולה עצמאי. בשלושה אפשר לחיות – בארבעה אפשר ליצור חיים, היא אומרת פעם אחר פעם. ומה שברור לי קודם לשיחה הזאת – כל שעורי הביאולוגיה והגיון החיים הדורש זכר ונקבה ותו לאו עומדים פתאום, מול המטורפת הזאת, לבחינה נוספת. המלך הוא עירום, צעק הילד פרי עטו של אנדרסן, ואני שואלת את עצמי אם אין באשה משהו מאיכויותיו של הילד הזה.

כי אם אמנם נכונים הדברים, אם רק בארבעה אפשר ליצור חיים, הרי זה ההסבר ההכרחי למה שעבר עלי. ועליך. ועל גוטמן, ועל רותי. ארבעה. וחיים חדשים.