הרגל החבושה של נועה הייתה מונחת בהפגנתיות על כסא מעברו השני של שולחן פינת האוכל, בעודה מתעמקת בקערת הקורנפלקס שלה. "אמא, אני צריכה מאה שקל,” הגתה בין כף לכף.

ראשה של דנה היה שקוע במעמקי המקרר, בחיפוש אחר חמאת בוטנים, ובתהיה בקול מדוע מסרבים בני הבית להקפיד על עדכון רשימת הקניות האינטרנטית רגע לפני שצנצנת הממרח מסתיימת – ומחזירים את הצנצנת הריקה למעשה אל המקרר. "אז לא יהיו לכם סנדביצ'ים היום,” פסקה, ופנתה אל נועה "לא היית צריכה גם אתמול מאה שקלים? טוב, לפחות את עקבית,” אמרה בעודה שולפת שטר מארנקה.

אורי, אחיה הצעיר של נועה, מחה נמרצות. "אני לא מבין את זה, למה אצלה זה נקרא עקביות ואצלי נדנוד, בעצם, תעזבו את זה, אני לא מבין למה היא מקבלת ואני לא.”

נועה חייכה חיוך ניצחון. "אתה מבין, זה הכל עניין של תזמון. אתה פשוט צריך לדעת את סדר העדיפויות שלהם: בשעה שבע בערב זה לחנך אותנו, אז אתה לא תקבל שום דבר חוץ מהרצאה על חשיבות ערך העבודה וניהול התקציב האישי בקרב בני נוער. בשעה שבע בבוקר זה לא לאחר. אז אתה תקבל כל מה שאתה רוצה.” היא נופפה בהפגנתיות בשטר מול פרצופו – רק על-מנת לגלות כי השטר נחטף מאחוריה, ושב אל ידה של דנה, שהסבירה מצידה "את צודקת. זה באמת עניין של תזמון.”