דנה, גולן ורועי ישבו ליד שולחן במסעדה. רועי הודיע להם, כי הגיע להסכמה חדשה ומעודכנת עם זיסר, לפיה הוא רשאי להשקיע את זמנו בכל עניין מחוץ לצבא ובלבד שעבודתו במסגרת היחידה לא תיפגע. בנסיבות האלה, הסכימו כולם, יכול רועי להצטרף רשמית לחברת ההזנק כבר עכשיו.

"עשו לי טובה, תיזהרו,” ביקשה דנה. "הדבר האחרון שאני צריכה זה ניירות עבודה עם שרידים של קטשופ.”

"בצרפת היו תולים אותך על זה,” חייך רועי. "בארצות הברית, לעומת זאת, הם יודעים להעריך קטשופ טוב.” הוא בחן את הבקבוק, גילה שהוא ריק, וסימן למלצר, בעוד דנה חוזרת לבעיות המטרידות אותה.

"בארה"ב יודעים להעריך כל דבר שנעשה במקצועיות. יש להם איזה שהוא כבוד לעבודה, שעומד בניגוד לתפיסת החפיף שלנו.”

גולן הרים עין מהצלחת. "די כבר עם הקיטורים האלה. אנחנו לא כל כך גרועים. עובדה שהם מסתובבים סביבנו, ומשקיעים בנו.” הוא לא שיכנע את דנה.

"עובדה שההיי-טק הוא בועה. לא הבועה של נאסד"ק או הבורסה בתל אביב, אלא מין בועה חברתית. שמורת טבע. כמו שלפני קום המדינה ויצמן או בן גוריון התייחסו לציונות, בסוג של מחוייבות כוללת. כמו שפעם צה"ל היה משהו אחר, ברמה אחרת מכלל הסביבה. אנשי היי טק לא סתם הולכים לעבודה, כדי לדפוק שעון, אלא באים לעבוד".

"את בטוחה שזה לא פשוט כדי לא להיות בבית?"

"אני בטוחה. נכון שאם הייתי נשארת בבית יותר מדי זמן הייתי מטפסת על הקירות, ותולה את הילדים מהמנורות עם הראש למטה, שלא לדבר על אישי שהיה מסתובב במכונת הכביסה. מבפנים."

גולן חייך אל שני הגברים האחרים. "שימו לב שדנה חיה בזוגיות מתקדמת להפליא. 'אישי' ולעולם לא 'בעלי'. מעניין איפה אשתי חולמת לשים אותי.”

"אני לא משוכנעת שאתה רוצה לדעת,” השיבה דנה. "אבל הנקודה היא לא הבית. הנקודה שמשותפת לכולנו, אם אני לא טועה, היא שאנחנו נהנים מהעבודה פשוט מפני שהיא אתגר.”

רועי הנהן במרץ. "א.ד. גורדון מודל 2000, טורבו כפול, גיר אוטומטי עם מזגן.”

"לא יודעת. לא חייתי בימי א.ד. גורדון,” חייכה דנה.

"לפי החשבון שלי דווקא כן,” השיב רועי – וראה כיצד דנה מרימה את הסכין מהשולחן ומפנה אותו לכיוונו.

"זהירות!"

רועי המשיך להקניט, עובר לשיר את "אך איפה איפה הן.”

דנה ביקשה מהנוכחים לחזור ולהתמקד. בעודה מעיינת בניירות ומחלקת אותם לאחרים, הודיעה, כי "זה מה שאני מציעה בתור יעד מבחינת תזרים מזומנים.”

גולן התעמק לרגע במספרים, והרים מבט. "תראו, אנחנו נלחמים בשתי חזיתות. מצד אחד, ישנה השאלה של גיוס הון. מצד שני – ישנם לקוחות פוטנציאליים בארה"ב, שמחכים לתוצרת, ומוכנים להתקין מערכות ביתא, ואחר כך גם לשלם עבורן.”

"אם אתה שואל אותי," אמר רועי, "זו רק חזית אחת. אם יש לנו תוצרת, ויש לנו לקוח – יהיה גם גיוס.”

"זאת אומרת שכסף לא חסר לך,” חייכה דנה, ורועי החזיר לה בחיוך משלו.

"כסף לא חסר לכולנו. רק שכל,” המשיך רועי, ורגע אחר כך דילג לעניין אחר ורטן, ש"המלצר הזה עוד יותר איטי מהמתכנתים שלנו.”

"דבר בשם עצמך לגבי המחסור בשכל,” הציעה דנה.

רועי התעלם ממנה, ושאל את בעל הבית שניגש לשולחן: "מה קורה היום? למה הכל איטי כל כך?"

"סליחה, אבל אתם מבינים, יש היום אדם אחד פחות. היה חסר לנו מלצר ערב, והעברנו מישהו פעמיים בשבוע מהצהריים לערב."

"ומי שאוכל צהריים צריך לחכות עד הערב בשביל לקבל שירות,” אמר גולן בציניות.

ברק ניצת בעיניה של דנה. "אתם צריכים מלצרית? הבת שלי מחפשת עבודה.”