"אני חושבת שלא,” אמרה נועה בתוקף, כאשר דנה העלתה בפניה את ההצעה באותו ערב.

"לא נראה לך ש'חושבת שלא' זה קצת חריף מדי, מה לגבי 'אני אשקול את זה'?,” ניסתה דנה.

"אמא, 'חושבת שלא' זה באמת מאמץ עליון מבחינתי, מאלו שיכולים להגיע רק כשאני ממש צריכה את האוטו, כמו עכשיו. 'חושבת שלא' זה מהדברים האלו שאת אומרת רק אם האינטרסים שלך כל כך חזקים שהם מצליחים להתגבר על 'אין שום סיכוי שבעולם שאני אבזבז את הזמן שלי בלמלצר ולחכות לטיפים של חבורת וורקוהוליקים שהפעם האחרונה שבה הם באו במגע עם העולם החיצוני הייתה בערב המילניום, כשהיו חייבים לסגור את המחשב בגלל החשש מבאג אלפיים'.”

דנה עברה לקול מתגונן: "הרי בסוף השבוע של איום התולעת העולמי האחרון, אבא שלך ואני נסענו לצפון.”

"רק כי אבא רצה להקל עלייך את הקריז. וגם אז התקשרת בדיוק פעם אחת וגם זה רק כדי לשאול מה שלום המחשב.”

"לא חמודה. את ענית רק פעם אחת. הווליום של המוסיקה במסיבה שהייתה פה מנע ממך לשמוע את הפעמים האחרות.”

"איך ידעת שהייתה פה מסיבה?"

"לא ידעתי. הרגע סיפרת לי. אגב, המזל שלך שהיה לי בקבוק 'שיבאס ריגאל' שהבאתי שבוע קודם והתכוונתי לתת לאבא ליום ההולדת שלו, והספקתי לשים אותו בבר לפני שהוא הבין שהבקבוק השלם שהיה שם נעלם ואיננו.”

"לפעמים את באמת מפתיעה אותי. כל הכבוד. אני חייבת לך.”

"נכון, וזה לא החוב הראשון. ואני לא מדברת על כסף. בלי קשר, גם אם הייתי מצלצלת רק פעם אחת אין בזה שום דבר רע. אני באמת מאמינה שאת מספיק בוגרת כדי שלא לדבר איתנו כמה ימים.”

"ומספיק בוגרת כדי לנסוע לבד לאמסטרדם?" קולה של נועה היה מלא תקווה והעלה חיוך ציני על גבול השטני על שפתיה של דנה.

"זה תלוי. אם את מספיק בוגרת כדי לנסוע לאמסטרדם את גם מספיק בוגרת בשביל לעבוד.”

"וואו. זה כבר היה ממש דרגת אומן במניפולטיביות.”

"לא נורא חמודה. תמשיכי להתאמן. כשתגיעי לגילי – אני בטוח שתעבירי קורסים אקדמיים בתורת המניפולציה."

"תגידי אמא, באוניברסיטה משלמים טוב למרצים?"

"יותר טוב מאשר במסעדה, אבל כרגע המסעדה היא המקום היחיד שמוכן בכלל לשלם לך משהו. אז אני מצפה לך במשרד מחר אחרי הלימודים, ואני אביא אותך לשם, ואציג אותך."