מגרש החניה היה עמוס ברכבים צה"ליים אחידים ובמכוניות צעצוע מהדגמים החביבים על הורים רחבי כיס ולב המפנקים את הבן או הבת במתנת גיוס. הסובארו החבוטה מצאה את מקומה המכובד בין ג'יפון עירוני בצבע אפור מטאלי ממורק, ובין עץ האקליפטוס הנישא, שגזעו מסויד לבן בוהק. רועי סגר את המחשב הנייד שלו, שולף אותו ביד אחת, ויוצא מן הרכב מבלי לטרוח לנעול אותו. הוא עשה את דרכו באלכסון החוצה את מגרש החניה בדרך לבניין שקירותיו בטון חשוף, מתעלם מפסי מעבר החציה שחילקו את מגרש החניה למלבנים, כאשר נעצרה לידו מהדורה צהובה צורבת עיניים של מיני קופר S החדשה, בעלת גג נפתח. ממושב הנהג שלה פנתה אליו סג"מית נאה, שערה אסוף בסיכה וצמתה קלועה כאילו הגיחה מתוך כרזה המציגה את ההופעה המדוגמת על פי פקודות מטכ"ל. צבע הכחול-אפור של עיניה היה ממגנט.

"סליחה, אתה יכול לומר לי איפה אני? התחייבתי להגיע לפגישה בתשע ואין לי מושג איך להגיע.”

"בואי ונראה איפה את. אז ככה: את יושבת במושב הנהג של מיני קופר חדשה, בבסיס צה"ל אי-שם במרכז מדינת ישראל שבמזרח התיכון. חצי הכדור הצפוני. כדור הארץ. מערכת השמש. שאמשיך הלאה?”

"די. הבנתי אותך. תגיד, אתה במקרה מתכנת?"

"ניחוש לא רע. ראש צוות. איך ידעת?"

"כי כל מה שאמרת הגיוני, ונכון ומדויק – ומצד שני אין לו שום שימוש מבחינתי. כמו תשעים ותשעה אחוזים של הקוד בתוכניות שאתם כותבים. ואני נמצאת בדיוק באותה בעיה שבה הייתי לפני שפגשתי אותך.”

רועי לא יכול היה לכבוש את חיוכו.

"הבנתי אותך. תגידי, את במקרה מנהלת פרויקטים בפיתוח תוכנה?"

"וכל הכבוד גם לך. איך ידעת?

"כי כמו כל מנהל פרויקט – הבטחת למישהו לוח זמנים שאין לך מושג איך לעמוד בו. ואת כבר מאחרת. כי כמו כל מנהל פרויקט אין לך שמץ של ידיעה איפה את עומדת ולאן את ממשיכה מכאן. וכמו כל מנהל פרויקט – גם את מאשימה את המתכנת. אגב, נכון שאת נמצאת באותה בעיה שבה היית לפני שפגשת אותי – אבל כמו כל מנהל פרויקט, לפחות יש לך את מי להאשים.”

הסג"מית הפנתה את הרכב בתנועת הגה מהירה אל מקום חניה פנוי, ויצאה ממנו כשהיא מפגינה גזרה חטובה ואיכות תנועה והליכה בטוחה של מי שיודעת את יתרונות הגזרה שלה. הוא עצר על-מנת להמתין לה, בוחן אותה בעניין מופגן.

"יודעת מה? במחשבה שניה אני מוכן שתאשימי אותי. בכל דבר.”

"עם לשון כזאת בתחת הנכון – יש לך קידום מובטח לפחות עד דרגת אלוף משנה.”

עכשיו, הוא מיקד את עיניו במבט בוטה אל מרכז גופה.

"עם הלשון שלי במקום הנכון – מי בכלל חושב על התחת. ומי חושב על האלוף משנה.” ותוך שהוא מביט בשעון, הוסיף "בעצם עוד מעט איזה שהוא אלוף משנה חושב עלי. בעיקר איך להעלות אותי למשפט. אם את מנהלת פרויקטים, את צריכה כנראה את אותו כיוון כללי שאליו אני הולך. ועד שנגיע תספרי לי את תולדות חייך ואני אספר לך את שלי.”

"אני לא בטוחה שאני רוצה לדעת.”

"חבל. דווקא היו לי סיפורים מעניינים. בעיקר כאלה שאני ממציא. על מנהלות פרויקטים שמאחרות לפגישות.”

"אולי בגלל זה אין לך אף פעם פגישות עם מנהלות פרויקטים. אתה עסוק מדי בלחלום ולהמציא סיפורים ואגדות עם.”

"תלוי. אם תרצי – אין זו אגדה.”

הם התקדמו יחד בכיוון בניין המשרדים, כשני שחקני שחמט שהשלימו את מכסת המהלכים היומית בדו-קרב שביניהם, וכל אחד עסוק בניתוח המשחק הזה ומתכנן את המשכו. אחר כך, היו שם עוד כמה משפטים של הנחיות כיוון שלו אליה – עד שדרכיהם נפרדו. בזווית עיניו, זיהה רועי את מכוניתו של האל"מ שהמתינה מאחוריו בכניסה לבסיס כשהיא משייטת אל מקום החניה המעוטר בשלט "שמור למפקד יחידת המחשוב.” הוא עבר להליכה מהירה במיוחד, חותך את דרכו מאחורי בניין חדר האוכל ורס"ר המחנה – על-מנת להקדים ולהיכנס למתקני היחידה עוד לפני שיגיע לשם המפקד החדש. ולמרות שרועי לא היה מודע לכך, המפקד החדש הגיע ליחידה לא במסגרת סבב מינויים, אלא בעקבות ממצאי ועדת חקירה.