פסק הזמן בהתפתחות שבין רותי וביני נמשך שבועות אחדים. כיום, נראית לי התקופה ההיא כמשהו שאני עושה לעתים באמצע מהלכו של ספר שאני שקועה בקריאתו. דווקא כאשר מתחוור לי כי הספר הזה עתיד לסחוף אותי, ואני יודעת כי אם לא אשים מחסום ליצרי אני עתידה לבלות לילה או שניים באור דולק רק על מנת לסיים קריאתו, דווקא אז אני עוצרת, ומניחה את הספר הצידה. כמו ניסיון למשוך עוד קצת את מעשה ההתעלסות, לפני גלי הפורקן. לתקופת ביניים אני עשויה לפנות לספרות בלשית, שאין מאחוריה ולא כלום, או לחזור אל ספר ישן שאת תמונות השיא שלו אני זוכרת כבעל פה. אחר כך, אני חוזרת אל אותו ספר שהנחתי, כאל פגישה שעצם הצפיה לה ממתיקה את טעמה שעה שהיא מתקיימת.

תחילה, התייחסתי לכל הסיפור הזה כאל פרשה גמורה. אותם דברים של רותי, על אודות הפעם השניה שאם היא מתקיימת היא מתוכננת, ושוב אין תירוצים של מקרה עומדים להגנתך, עוררו אותי דווקא לבחינת היחסים שביני לבינך, שמואל. מצאתי עצמי עוסקת ביני לביני בשאלות אודות הקשר שביננו, חוזרת אל אותם רגעים שנראו לי כנקודות המפתח: ההכרות, והפעם הראשונה במיטה, והצהרת האהבה הראשונה וה נישואין. לפתע, גיליתי כי מה שבא לאחר ה נישואין – והוא ארוך מבחינה כרונולוגית פי שלושה או ארבעה משלב ההכרות והחיזור שקדם לו – כמו ניתן לדחיסה לתוך שורה קצרה אחת. משהו כמו "ומאז אנחנו יחד". את האירועים הראשונים, הרחוקים, אני מסוגלת לתאר בפרוטרוט, עד לצבע חולצתך, או דוגמת התחרה בחזיה שבקרסיה הסתבכת, בעוד השאר, היום יום, הוא שגרתי, משעמם.

הפעם הראשונה בה השתמשתי במלה הזאת, משעמם, היתה הקשה ביותר. הודאה ראשונה. אחר כך, מצאתי עצמי עוסקת יותר ויותר בהשוואות: רותי מול שמואל, שמואל מול רותי. זה עשוי להיות מגע יד, או מגע שפתיים, בה במידה שזה ספר, או סרט קולנוע או משדר טלוויזיה שאני משוחחת אודותיו, עם כל אחד מהם בנפרד, משווה תגובות. ואני תוהה האם ההבדלים הם עניין של פערים שבין גבר לאישה. האם היא נוגעת בי טוב יותר משום שהיא מכירה את גופה שלה? ואתה הרי יודע לגעת. תמיד אהבתי בך את הרכות הזאת, בעיקר את ההתערסלות של אחרי.

מי יוצאת מנצח או מנצחת מן ההשוואה הזאת – בינתיים אינני יודעת. למעשה, גם היום אין הרי עימי תשובה חותכת לשאלה הזאת, ולכשתהיה, אולי לא אשב כאן על מנת להציגה. אלא שבתהליך ההשוואה הופכת רותי מוחשית יותר ויותר. אני לומדת את טעמיה, מתחקה אחריה, ותמונתה הולכת ונעשית שלמה יותר ויותר. עתים היא מצטיירת אצלי על דרך הניגוד. כך וכך היא עושה בשונה ממך, ואני בוחנת איזו מבין התגובות אני מעדיפה. עתים – אני בונה אותה על דרך הדמיון. המכנים המשותפים שיש לה איתך. מכל מקום, אני עוסקת ובוחנת בה בלי ידיעתה, שלא לדבר על ידיעתך, שבחברתך נעשה חלק מן העיסוק הזה.

ביום רביעי אחד, בסיום העבודה, יורדת איתי רותי לתל אביב. למחרת נכונו לגוטמן פגישות במפלגה, והיא קובעת איפה ללון בדירת חברה בתל אביב, עימה היא מתכוונת לצאת קודם לכן לסרט. את שער הגיא אנחנו מבלות בשיחה על היום שהיה ושאר זוטות רכילות שאין השעה פנויה להן במשרד. אחר כך, סמוך ללטרון, נוגעות ידינו זו בזו, וכבר ימיני אוחזת בשמאלה, מבלי שתגיב, מבלי שתאמר דבר.

אותו רגע, אני חשה כתלמידת כתה ז' בפגישה ראשונה. הנה היד בידי, ומה הלאה? אני מקרבת את גב ידה אל פי, שמאלי מחזיקה בהגה, ונושקת לה, מבטי נעוץ בדרך. היא משתחחרת בעדינות מאחיזתי, מעבירה אצבע על לחיי, והפעם ידה היא המונחת על ידי האוחזת במוט ההילוכים, ממתינה.

אני סוטה ימינה, במהירות מופרזת, אל דרך עפר משובשת, גחון המכונית מתחכך באבן, וכבר אנו אחוזות זו בזו בחיבוק מסובך, שההגה ומוט ההילוכים שביננו ולוח השעונים הנחבט ברגלי והתיק המונח לרגליה הופכים אותו גרוטסקי משהו. בו במקום, מכנסי מופשלות עד ברכי, חצאיתה מגולגלת כלפי מעלה, אנו שוכבות זו עם זו כמעט באלימות, במשגל שהוא הצהרת בעלות כמו הודאת היזקקות נכנעת. היא מקנחת אותי במטפחות נייר שהיא מוצאת על פי הנחייתי בתא הכפפות, ובשעה שאנו משלימות סידור בגדינו הסתורים, אנחנו מדברות בפעם הראשונה בזמן עתיד. ללא תירוצים, ללא התנצלות, כמו היה המפגש שהתרחש זה עתה מובן מאליו, צפוי כשקיעה שבשיאה אנו עומדות באמצע הדרך מירושלים, נסתרות בעיקול דרך העפר. זמן העתיד שאנו נוקטות בו הוא עתיד קרוב. המפגש הבא. לשימוש בעתיד רחוק יותר, מוחלט, נגיע רק בשלב מאוחר הרבה יותר, רק כדי לגלות כי אין עתיד מוחלט אלא בספרי הדקדוק.

החודשים הבאים זכורים לי כתקופה חסרת תאריכים. חיים מטורפים בין תל אביב לבין ירושלים, בין רותי לבינך, שמואל. לאחר אותה נסיעה לתל אביב והתעלסות בלטרון, הפכו הדברים וקיבלו שיגרה משלהם. מבטים במשרד, ומפגשי צהרים בדירתה של רותי, ומפעם לפעם לילה גנוב, כמעט ללא שינה, אלא בשעה שאנו מגיעים לקהות של אפיסת כוחות, בחדר מלון שאני שוכרת על חשבון המשרד, בתואנה של עבודה עד שעה מאוחרת. אף פעם, אגב, לא לילה בדירתה. המפגשים האלה קטועים, חתוכים באכזריות על פי הזמן וסיפור הכיסוי העומד לרשותנו, וכך נחתכות גם שיחותינו. מתחילות מן האמצע, מסתיימות ללא מסקנות. רבות מהן מתקיימות בעירום, מתחת לשמיכה, באותה רגיעת אין אונים שלאחר משגל. פעמים אחדות אנחנו מבטיחות לעצמנו, כי בפגישה הבאה נפתח במה שאנו מכנות כחלק האינטלקטואלי של הדברים, אלא שמפגש אחר מפגש אנו הולכות תחילה אל המיטה.

וכל הזמן הזה, אתה אינך חושד. וכל הזמן הזה גוטמן אינו יודע. מפעם לפעם אנחנו משוחחות על בני זוגנו האחרים. יש משהו קונספירטיבי בשיחות האלה, בהן אנו חשות כשתי קושרות, מפקידות עצמנו זו בידיה של זו לטוב ולרע. רותי היתה הראשונה ששאלה אותי אם אני שוכבת איתך בקביעות גם בימים האלה. כייוון שלא הייתי ערוכה לשאלה, ויותר מזה לא הייתי מוכנה להמשך המתבקש ממנה, השבתי בהתקפה משלי, אודותיה ואודות גוטמן. באותה פעם, הסתפקה בקביעה "עזבי, זה לא אותו דבר", ופנתה לעניין אחר. אלא שימים אחדים אחר כך, חזרה על השאלה. הפעם, הייתי מוכנה לשיחה – וכך היתה גם היא.

כן, עניתי לרותי. אני שוכבת איתך לא יותר ולא פחות מאשר לפני הקשרים ביננו. כן, ענתה רותי, כך גם אני עם גוטמן. עתה, ניסינו כוחנו אישה בפני רעותה ויותר מזה אישה בפני עצמה בהסבר הדברים. בוודאי שיש כאן עניין של טכניקה, ואין ספק שלשיגרה יש יד וחלק בדבר. אלא ששתינו היינו אנוסות להודות כי לכפל המשכב שלנו חייבת להיות משמעות בכל הנוגע לקשר שביננו. שנינו, אמרה לי רותי בסופה של השיחה הזאת, קורצנו מאותו חומר. שתינו זקוקות לחיזור הנוסף, להרפתקה, בצד הבסיס הקבוע – ולטעם האסור של ההרפתקה בין נשים. וכל זמן שהדברים שביננו מוגדרים כך, כהרפתקה, אינם ממריאים אל מה שמעבר לה – כנראה שהכל בסדר. אני אינוי מקנאת לך, ואת אינך מקנאת לי.

ססמת ה"לא מקנאת" הפכה מעין בדיחה פרטית, מיוחדת לנו. כל אחת היתה משתמשת בה בתורה, שעה שהצעת המפגש שלה היתה נדחית בשל התחייבות אחרת, קודמת. בנסיעה עצבנית לתל אביב, חלצי כואבים מחמת התעלסות שנקטעה בשיחת טלפון בה הודיע גוטמן לרותי על בואו, הרהרתי בסוגיית הקנאה, ובמשחקי האי-אכפתיות שלנו. בסופה של הנסיעה, בבית, מצאתי עצמי מתנה אהבים איתך.

כשהתהפכת מעלי, אמרת לראשונה בכל שנותינו, כי חשת כאילו איני כאן. כאילו אני שקועה בעניין אחר, במקום אחר. שאלת אם השתבש דבר מה בעבודה, אם יש בליבי עליך מסיבה כל שהיא, ואני חשתי לראשונה ברגש אשמה המפעפע בי, כאילו באתי אליך ועודי רטובה ממגעה של רותי.

יותר מפעם אחת שאלתי את עצמי את השאלה המתבקשת, המציצנית חטטנית הזאת, איזו חוויה מינית אני מעדיפה. התשובה כמובן מחייבת כניסה לתיאורים פלאסטיים, של אברים, תנועות, תנוחות. פורנוגרפיה כשרה למהדרין, שהרי הכל בשירות החשיפה והגילוי העצמי, הכל למעני. מזכיר לי את הפסוק בטקס הקבורה: כל שעשינו – לכבודך עשינו. ואתה לך ותעמוד לגורלך, וכן הלאה. אלא שאין תיאורי מין עולים יפה אלא בספרים פורנוגראפיים לשמם, לא מחמת שהם אמיתיים שם, אלא שהתיאורים האלה, על צורתם המעוותת, הם כל תכליתם של אותם ספרים. בסרטים שבקולנוע מרכז, שאליהם היינו בורחים משיממון בית הספר, כל השדיים גדולים וכל הגברים רבי און. אני מנסה לתאר בדמיוני את התמונות שהיתה קולטת מצלמה בתיקרת החדר, אחד החדרים שבו הייתי, אילו הותקנה שם ועדשתה ממוקדת במיטה. במבט מן הצד, במבט לאחור, עשויה להיות מידה לא קטנה של גיחוך בדמויות הנחבטות זו בזו, משתדלות למצות מעצמן ומזולתן את מירב הרגעים, את מיטבם. שעות שבהן כל החוכמה האנושית ממוקדת באבר אחד, מעוררות בך מדרך הטבע תהיות לגבי איכותה של החוכמה הזאת.

ובכל זאת, את מי? שעה שרותי מביאה עימה אל המיטה את ניחוחה של הרפתקה – ואל לך לזלזל בכך – אתה היית נמל מבטחים, שבו הכל ידוע, פחות מתוח, יותר מתפנק. האמנם אני משועממת בביתי שלי? בפירוש לא. ושוב אני מוצאת עצמי עורכת השוואות, ממש כבאותה תקופת ביניים שכבר סיפרתי עליה, שבין טבריה לבין ההתעלסות מול לטרון. אני משווה העדפות אינטימיות: אזורי גירוי חביבים, תנוחות מועדפות.

רותי, כמובן, מודעת לדברים. אתה, אין צורך לאמר, לא. מאז עלתה בינינו שאלת משכבי איתך ומעשיה עם גוטמן, נקטה רותי בקו חדש. אין אנו משוחחות עליך מטוב ועד רע. כשאני מעירה פעם או פעמיים הערה הקשורה בך, עוברת על כך רותי כאילו לא נאמרו הדברים. פעם, כשציטטתי ממאמר כל שהוא אליו הפנית, וציינתי את זהות המקור, קטעה רותי את השיחה, מחליפה נושא בנחרצות שלא יכולתי שלא להתייחס אליה. "אינך יכולה להתעלם מכך", אמרתי לה. "אני נשואה, ואפילו לא הייתי נשואה – הייתי עשויה להזכיר את מי שאני איתו כשאני לא איתך. וחבל שנחמיץ נושא רק כיוון שכבר דיברתי עליו עם מישהו לפני כן". היא ענתה, כמעט מתפרצת, כי אינה שוכחת. קשה לשכוח, לנוכח הימים הרבים והלילות הרבים עוד יותר בהם אפשרי לה לזכור, שעה שהיא לבדה. לולא היית נשואה, ולולא היה גוטמן נשוי, אמרה, לא הייתה חוסמת דברים שבין מי מאיתנו ובין בן זוגו – שהרי אז לא היה כלל בן זוג כזה בנמצא. "עשי לי טובה", ביקשה בסופו של דיון, "כשאת איתי – תהיי איתי. השעות שלנו, בלי שותפים". כששאלתיה כיצד מתיישבת התפרצות הקינאה הזאת עם הצהרות השחרור והעצמאות שלה, שלא לדבר על כך שהנה היא מצידה גוררת את גוטמן לשיחה שביננו – פרשה למטבח, על מנת לשוב משם עם בקבוק יין ושתי כוסיות ארוכות רגל.

אתה חכם מדי וקרוב אלי מדי, מכדי שלא תחוש בדבר מה. לעתים, כשהייתי מתקשרת מן המשרד על מנת להודיע כי אלון בירושלים, כביכול מפאת עומס העבודה, היית מעיר, מתבדח, כי מצאתי לי בוודאי מאהב ירושלמי. האם ידעת? ככל שאני מסוגלת להעלות על דעתי – לא.

נדמה לי, כי ציפית שאפתח בשיחה, יותר על השעות בהן אנחנו ביחד, ששוב אינן עולות יפה כשעלו, ופחות בהסברים על השעות בהן אני נעדרת. אני הרי מעידה תמיד על עצמי שאני מאמינה בדיבורים ובכוחם. אלא שלאחר זמן, כשנוכחת כי איני נכונה לעשות את מהלך הפתיחה, נטלת אתה את היוזמה. תחילה, בשיחות אקראי, בנסיעה או במיטה, לפני שינה, אחר כך – במושבים מסודרים אליהם היית קורא אותי. אני מצידי, הייתי עושה בהזדמנויות האלה כמיטב יכולתי להוכיח, כי אתה רואה דברים מדמיונך, כי אין בסיס לתחושותיך. לא פעם, הייתי מרגיעה אותה בנשיקה, שהיתה מתפתחת למשכב, ושם, במיטה, היו הדברים טובים ונעימים כשהיו. פעם אפילו התקוממת על מה שכינת כתיראפיה מינית לבעיות התקשורת שלנו, אלא שקל היה לסחוף אותך לתיראפיה הזאת.

באותם ימים, הולכת ומתגבשת תוכנית מסעו של גוטמן לגרמניה, ואמרת לי כי פסק הזמן בן עשרת הימים הנכון לנו, שהרי אני מתעתדת לנסוע עימו, עשוי להיות לעזר. לפעמים, אמרת, דרוש מרחק לאהבה.