אני זוכרת שסיפרת לי יותר מפעם אחת עד כמה עיצב הצבא את תפיסת עולמך. אני משערת שזה נכון לגבי כל גבר ישראלי. כיוון שאנחנו עוסקים כאן בחיטוט בעולמי – אני רוצה לספר לך היום על מה שעיצב את חוויית הצבא שלי, וליווה אותי בכל טקס יום זיכרון שאליו הגעתי גם במהלך העבודה בלשכה.

בפעם הראשונה, רשמתי את הדברים האלה, תוך כדי האזנה לסיפור, בתור נערה, במחברת התיכון. שמעתי את הסיפור מפיו של מכר של הורי, שידעתי שהיה במוסד והסכים להיות המרואיין שלי, במשימה ליום הזיכרון בשבט הצופים שבו הייתי חניכה. כשהייתי מדריכה בשבט, העתקתי את הסיפור בכתב יד למחברת אחרת, שבה שמרתי דברים שנראו לי חשובים במיוחד. כמו כל מתבגרת כתבתי לא מעט. בהמשך – הכתיבה התמעטה וחלק מהטקסטים נראים לי כיום בנאליים להחריד. ובכל זאת, כשבאתי לפה, בחרתי לקחת איתי את המחברת, שהמתינה גם היא ב"פינת האופטימיות" שבה שמרתי משך השנים דפים ודברים שהבטחתי לעצמי לחזור עליהם, כדי לנסות לספק לעצמי פרספקטיבה נוספת של הזמן. ואני מעתיקה את הדברים כמעט כמו שנרשמו שם, באותה מחברת.