יותר מכל, אהב הפסיכיאטר פרופסור אלפרד צימרמן להקדיש זמנו לחקר מומרי דת. הכיוון הזה ריתקו עוד בתקופת לימודו, בווינה של שנות העשרים. על פי תיזה אותה הציג בירחון החברה הפסיכיאטרית של אוסטריה, הסתמן דפוס ניתן לאיתור של יחסי הורה-ילד ברבים מן המקרים האלה, דפוס אשר תוצאתו הטבעית היתה במרד המרת הדת. המומר, טען באותו מאמר, הוא כמי שעומד בפסגה שבלתי אפשרי להחזיק בה לאורך זמן, בין דת אחת לדת אחרת, ולאחר רגע השיא עם כיבושה של הפסגה הזאת הוא מבלה את שארית ימיו בהתחבטות לאיזה מן העברים ירד, ואיזה יזנח. וגם משירד, לכאורה, הוא שב, לפחות בתת המודע שלו, אל אותה פסגה. לאישוש התאוריה שלו הציג דינים וחשבונות של טיפולים שקיים הוא ולימים תלמידיו, אודות חלומותיהם של מומרים. התיזה הזאת, אותה המשיך ופיתח בהרצאותיו באוניברסיטה כמו גם בחילופי איגרות שהיו לו בזמנו עם הבולטים שבפסיכיאטרים בני הדור הקודם, הקנתה לו שם בין-לאומי, והוא שהקל על השתלבותו במקצועו בארצות הברית, כאשר היגר מאוסטריה, בראשית שנות השלושים. כמי שאמון על נפש האדם, קלטה אוזנו בחדות שתמיד התגאה בה את רקיעות המגפיים וצליפות השוטים עוד בשעה שלא היו אלא עור חי העוטף גופן של חיות נושמות.

בארצות הברית הוסיף לעסוק להנאתו בסוגיית הפסיכולוגיה של המומרים, אלא שכאן מיעט לפרסם – והירבה לטפל. בשנות החמישים היה טרוד יותר מכפי שהתכוון בעשיית הון, מצדיק עצמו בעיני עצמו בנימוק כי חובה עליו לדאוג לעתיד בתו היחידה, להעמיד לרשותה קרן של ממש. בשנותיו המתקדמות יותר שב פרופסור צימרמן לתחביב ימי נערותו – גיאוגרפיה והסטוריה של ארץ ישראל. באותם ימים, בטרם פנה לפסיכיאטריה, נמנה על תנועת נוער ציונית חלוצית, וכמעט שעלה לארץ ישראל. פעם נוספת שקל לעקור לפלשתינה בעת שהיגר מאוסטריה, בשנות השלושים, ותאריו האקדמיים עימו. אלא שהאוניברסיטה העברית בירושלים, אליה פנה בהצעה להקים קתדרה לפסיכיאטריה, לא היתה נלהבת לגייס את מי שעיקר שמו המקצועי בא לו מעיסוק במומרים. ידידים, שעלו לארץ, דיווחו לו כי השגת סרטיפקט היא עניין מרובה תלאות. אחד מאלה אף היה אנוס להותיר מאחוריו את ארוסתו, עד שנמצא לה רשיון עליה כאשתו של איש אחר, והיא היטלטלה עימו ימים רבים בתא אחד באניה. פרופסור צימרמן העדיף איפה להעביר את אשתו, לה נישא אך זה מקרוב, אל מעבר לאוקיאנוס האטלנטי.

האוכלוסיה היהודית של ניו-יורק שלאחר מלחמת העולם סיפקה לו רעיון לפרק חדש, שכלול של תיזת ההמרה שלו. הכל החל במשפט שקלט מאחד ממטופליו, יהודי שנישא לגויה, ושילם לצימרמן ממיטב כספו על מנת להסדיר את הדברים שבנפשו, בינו לבינה, ובינו לבין הוריו, אשר קרעו קריעה ביום חתונתו, בבניין העיריה. צימרמן החל תוהה בסוגיית נישואי התערובת. לא היה מאושר ממנו, כאשר החליטה בתו, אמיליה, לפנות גם היא לפסיכיאטריה, וקיבלה את הדוקטוראט שלה בהצטיינות יתרה על התיזה "נשואי תערובת: הפגנת מרד ותסביך אדיפאלי". בעבודתה, בחנה אמיליה צימרמן ארבע קבוצות מטופלים: יהודים, אירים קתולים, פרוטסטנטים ומורמונים, שנישאו מחוץ לקהילתם.

אמיליה צימרמן עצמה נישאה ליהודי, פרקליט מצליח שהתמחה בעסקי בורסה, ושמרה גם על שם נעוריה, מסבירה שהוא עבורה הטוב שבשלטים המקצועיים. כאשר היתה מעבירה את הקורס שלה באוניברסיטה, היתה מתבדחת, שנה אחר שנה, על חשבון עצמה בסוגיה הזאת, של חוקרת נשואי התערובת הנישאת בתוך שבטה שלה. בשנות הששים נבחר אביה נשיא כבוד של החברה ההסטורית הגיאוגראפית היהודית אמריקאית, מעביר את מטופליו אל בתו, והיא נהנית לקיים עימו שיחות התייעצות, לשאוב מנסיונו רב השנים.

גם לאחר שנים של פרקטיקה, היה עבורה דב גולדמן פצע שקשה להשלים עימו. כשנה לאחר שבא אליה לראשונה, מגולל את פרשת נשואיו לגויה, את חזרתו בתשובה של אחיו, את הנתק שבין שניהם ובין הוריהם, התדפק ביום חמישי אחד על דלת הקליניקה שלה, מבקש לשוחח עימה. אותה שעה, שהתה היא בלוס אנג'לס, והוא הותיר מאחוריו חבילה גדולה יותר ממטר על מטר, עטופה בקפדנות בנייר חום, עבה, ומכתב קצר, שאותו הביא מודפס על נייר מכתבים של החברה המשפחתית אותה ניהל. "קבלי תשורה זו, כתודה על מאמצייך. היא נמסרה לי במתנה ביום בר המצווה שלי, על ידי אבי, המתגאה אגב עד היום בעורמתו העסקית שאיפשרה לו, כמובן, להוריד ממחיר הקניה". אותו סוף שבוע, מצא דב גולדמן את מותו מכדור רובהו שלו. זה היה הראשון והיחיד מבין מאות מטופליה משך השנים ששלח יד בנפשו בעצם הטיפול, ושעה שבהתה לראשונה בתוכן החבילה ההיא תהתה מה תעשה בו.

אמיליה צימרמן לא ידעה מה המבנה שבמרכז הדגם המרשים, אותו מצאה בחבילה שהניח לה דב גולדמן. אביה, אותו שיתפה בסיפור, שב לדירתו שלו, וטלפן כעבור כשעתיים. ככל שהצליח להעלות בספרייתו שלו, מדובר בדגם המנזר בלטרון, כנראה מן המאה התשע עשרה. הפרופסור צימרמן ביקש מבתו להעביר את הדגם אל החברה ההסטורית הגיאוגראפית היהודית אמריקאית, בקמפוס אוניברסיטת ברנדיס.

כעבור כשנתיים, קיבלה העתק מדו"ח החוקרים שבדקו את הדגם. מידות הבסיס התחתון, נקבע שם, 114 על 108, ומידות הבסיס העליון 110 על 103. הדגם מתאר את מנזר השתקנים בלטרון. מידות המנזר עצמו – 46 ס"מ אורך האגף המזרחי, 26 אורך האגף הצפוני. קנה המידה אינו אחיד, והוא נע בין 1:1,850 ל1:2,500-, על פי סוג המבנה והחשיבות שמייחס לו בונה הדגם. צבעוניות הדגם מרשימה ביותר. על בסיס העץ, הצבוע כולו ירוק, עוצבו תוואי הטופוגרפיה של מזרח עמק אילון מבד לבד מוקשה, בחום ובירקרק. בשטח הוצבו עצי ברוש, זית ותאנה זעירים, צבועים ירוק בגוונים שונים, על פי סוג העץ. דרכים נצבעו חום בהיר, המבנים עשויים נחושת וארד, גגות הרעפים עשויים כפיסי עץ מיניאטוריים, צבועים אדום עז. גגות שטוחים נצבעו כנראה לבן, אך זה דהה משך השנים. נושא המים טופל בהקפדה יתרה. אמות מים מודגשות בקנה מידה משופר, מעיין צבוע בכחול חריף.

לאחר הפרק הזה, המפורט מאד, מתרבים סימני השאלה בדו"ח החוקרים. על מבני הדגם הופיעו מספרים באותיות רומיות מוזהבות, אלא שלא נמצא כל רמז למפתח שיורה את מטרתם. בצומת שלרגלי המנזר הוצב חרוט מוזהב, כס"מ אחד קוטר בסיסו, שני סנטימטרים גובהו. על פי ההשערה, שימש זה כנקודת ציון כל שהיא, אלא ששוב, לא נמצאו לכך כל תיעוד או הסבר מוכח.

בסוגיית התיארוך המדוייק של הדגם או זיהוי בוניו התדפקו החוקרים אל דלתות נעולות. הסמינר התיאולוגי באנדובר, ניו אינגלנד, בו הוכשרו מסיונרים אמריקאים לעבודה החל במאה הי"ט, היה בין הראשונים בארצות הברית שהורה לימודי ארץ ישראל. המקום נודע באוסף העשיר של דגמי ארץ הקודש שנאגר בו משך השנים, רבים מדגמיו נושאים שלטי הקדשה מטעם בוגריו. אלא שאף לא אחד מן הדגמים האלה לא נשא סימני זיהוי – סיגנון, תיארוך או חתימה – שאיפשרו לייחס אותו בוודאות לדגם המנזר בלטרון, לבסס הנחה אודות קשר בין בוניהם. אחר כך, נבחנה אפשרות לפיה היה הדגם מעשה ידיו של ד"ר קונרד שיק, מירושלים. ב- 1904 מכר הד"ר שיק שלושה דגמים גדולים למוזיאון השמי של אוניברסיטת הרווארד. בסופו של דבר הסתבר, כי שיק התמחה בדגמי ירושלים בלבד, ויותר מכך – עיצב את דגמיו בעץ בלבד.

בשנה שבה מכר שיק את דגמיו להרווארד, הציע וו.א. סטיבנס, מניו יורק, במכתב לאותו מוזיאון, דגם של "עיר הקודש בימי מושיענו". אלא ש"ציור של ירושלים החדשה ממעוף הציפור כפי שתשוחזר ביריד העולמי של 1904", פרי עבודתו של אותו יוצר, אשר נמצא כבר בארכיון החברה ההסטורית גיאוגראפית, הוכיח מעבר לכל ספק, כי מדובר בבונה דגמים מסגנון אחר לגמרי. אחדים מן החוקרים מצאו נקודות דמיון מהותיות בין הדגם שבנדון ובין עבודותיו של סטפן אילש. דגם קלאסי של ירושלים, מעשה ידיו, הוצג ביריד העולמי שנערך ב- 1873 בווינה, ושני דגמים אחרים שלו, ירושלים המודרנית וירושלים המקראית, הושלמו שבע שנים אחר כך. אלא שאילש היה ידוע כמתעד ומתארך מן המדרגה הראשונה, ולא איש כמותו היה מותיר דגם ללא מקרא או לפחות תקציר מפתח חרוט בנחושת ומחובר לשולי הדגם.

חסידי ההנחה, לפיה היה הדגם מעשה ידיו של אילש, שבו ופנו איפה אל המוצג עצמו, מבקשים לבדוק אם לא נגרע ממנו חלק, בוחנים כל חתך בעץ, שמא ניכר כי נעשה בעיתוי מאוחר מזה שבו נחתם הדגם עצמו. החיפוש הקפדני הזה, גם אם לא העלה תוצאות של ממש, הניב גילוי מרתק בפני עצמו. תצלום רנטגן גילה בתוך מבנה המנזר גוויל קלף, ועליו שמו וכתובתו של אפרים ג'ון מוזס, אן הרבור, מישיגן, ושם ההוויה באותיות עבריות. כל הנסיונות לאתר פרטים אודות אותו אפרים ג'ון מוזס נכשלו לחלוטין. בארכיוני העיר אן הרבור אי אפשר היה לאתר ולוא גם רישום אחד הכולל שם זה.

כייוון שאי אפשר היה לתארך את הדגם תיארוך של ממש, שלא לדבר על זיהוי יוצרו, קשה היה לתת תשובה מבוססת לשאלת השימוש שלשמו נעשה. הפרק השני באותו נייר מסכם, לא היה אלא סקירה כללית של אופנת דגמי ארץ הקודש, שהגיעה לשיאה במאות הי"ח והי"ט, וזכתה לפריחה ולהתעניינות רחבה בארצות הברית – אולי משום היותם של הדגמים האלה חוליה מקשרת בין ניחוחות המזרח וקסמי ארץ הקודש, אחריה הלכו הפרוטסטנטים האמריקאים שבי, ובין השאיפה האמריקאית להמחשה טכנית של ממש, לתפיסת השטח והאדמה – קדושה ככל שתהיה – באורח המציאותי ביותר. כבר ב- 1764 הוצגה בניו יורק פנורמה של ירושלים, שלהכנתה נדרשו – על פי התיעוד – לא פחות משבע שנים. אותה פנורמה הוארה באור נרות, ונסקרה באחדות מיצירות ספרות אותה תקופה. העבודות האלה עשו שימוש במגוון החומרים שהיו זמינים אותה עת: עץ, בד, שעווה, גבס, מתכת, ולעתים נדירות – עור. הן שימשו למטרות חינוכיות, צבאיות או אמנותיות, ולעתים היו בסיס לעסקי תצוגה מסחרית. מעבר לדברים הכלליים האלה היה הדו"ח סתום לחלוטין בכל הנוגע לדגם מסויים זה, ותעלומתו עמדה בעינה.

משהושלמה עבודת המחקר בחברה ההסטורית הגיאוגראפית היהודית אמריקאית, ומשהיה העתק הדין וחשבון מונח לפני אמיליה צימרמן, שבה ועלתה בה דמותו של דב גולדמן. קוראת פעם נוספת את פנקס רשימותיה שרשמה בפגישותיהם, החליטה לעשות מעשה, ופנתה אל רוברט גולדמן, מבקשת להיפגש עימו. בטלפון, נשמע גולדמן האב שונה תכלית שינוי מכפי שהצטיירה דמותו בתיאורי בנו. מהסס יותר, תקיף פחות. באותב שיחת הקדמה טלפונית, לא אמרה לו אמיליה צימרמן אלא שהיתה הרופאה הפסיכיאטרית של בנו, והוא נענה לה כאילו אך טבעי היה שתתקשר, כאילו לא חלפו כמעט שנתיים מאז מת בנו בכדור רובהו שלו.

ארבע שעות לאחר שנפגשו אמיליה צימרמן ורוברט גולדמן, בבאר של מלון פלאזה בניו-יורק, עלו לחדר מחדרי המלון, ותינו אהבים. בפסיכואנאליזה התקופתית שהיתה אמיליה צימרמן עוברת כחלק מחובות העיסוק במקצועה שלה, העידה, כי חשה כאילו היה בה צורך לפצות את בעליו של הרכוש שנמסר לידיה והיא נכשלה במשמרתו. מעבר לכך, היתה חייבת לרדת לשורשי גידולו של מי שהיה כשלונה המקצועי הגדול ביותר. רק לאחר ששכבו, סיפרה לרוברט גולדמן את סיפור הדגם שבידיה, והוא הניד ראשו כמי שמעגל שעל חיבורו שקד נסגר סוף-סוף לנגד עיניו.

את הדגם הזה, סיפר לה, ולא היה שמץ גאווה בקולו אך גם לא קורט של התנצלות, פשוט דיווח יבש, את הדגם הזה סחט מאיש עסקים גוי אחד, שהחלצותו מפשיטת רגל היתה תלויה בגולדמן. לאחר שחלב מאותו גוי כל תנאי שהעלה על דעתו, נוקם בו את כל הגויים שהכשילוהו ושביקשו להכשילו, ביקש לו גולדמן עדות מוחשית לנצחונו שלו. מבלי שנתן דעתו לכך קודם לכן, עלה על דעתו דגם לטרון, שהיה מוצב בארון זכוכית בחדר הכניסה למשרדיו של אותו גוי, ובגחמה של רגע תבע גם אותו, בצד משכנתאות ונכסים שעל עיבוד רשימתם המלאה שקדו עורכי הדין שלו ימים ארוכים. הגוי נכנע, וגולדמן הורה לארוז את הדגם לאלתר, מביא אותו לבנו במחוות ניצחון, משתף אותו, מבלי ידיעתו, בתהילת הרגע של החברה שעתידה להימסר ביום מן הימים לידיו שלו. משמת בנו, אמר לאמיליה, לא היה טבעי יותר מכך שהדגם ייעלם. עתה, משנמצא, אין לו עוד חפץ בו. במחשבה שניה שאל אותה אם היא מכירה מוסד מן המוסדות האקדמיים בישראל, שעשוי להיות לו שימוש בדגם הזה.

מבלי להשיב לו, מבלי שתוסיף ותתייחס באותו מעמד לסיפור הדגם, שאלה אותו לפתע אם ביקר מעודו באוסף פריק. בביתו של מליונר אחד, בפינת השדרה החמישית, צופה אל הסנטראל פארק ועם גינת חצר פנימית מקורה משלו עומד ביתו של האספן, שהעמידו לטובת הציבור. בין פריטי האוסף הנדיר שבו, שכל אחד מהם הוא פנינה של טעם ושל ממון, תלויה גם תמונה אחת שהיתה חביבתה של אמיליה צימרמן מאז נערותה. רקדניות של דגה, מניפות רגליים מתוחות וכנר, בחזית החדר שבציור. היא הובילה אותו אל המקום, מניחה לו להתרשם. "רציתי שתראה. אני מביאה לכאן אנשים שאני מרגישה שהם קרובים אלי. שיש לנו משהו משותף. אני רוצה, במין רצון ילדותי אולי, שמי שקרוב אלי יאהב את הדברים שאני אוהבת. לפחות יכיר אותם. אולי כמו שאני מכירה את מי שאהבת אתה". והיא לא המשיכה במה שהתכוונה להמשיך. "אולי כמו שיכולתי לאהוב אותו גם אני".

אמיליה צימרמן פנתה אל אביה, והוא כתב לירושלים, אל ידידו מאוניברסיטת וינה שהיגר לארץ ישראל, והיה עתה פרופסור אמריטוס באוניברסיטה העברית. וכך, לאחר חודשים ספורים, הוצב הדגם בבית הספרים הלאומי, בגבעת רם בירושלים. יחד עימו, הוצגו לקהל כתבי יד וספרים בדפוס שנרכשו סמוך לאותו מועד במכירה פומבית בסות'בי של לונדון. אולם גם כך זכה הדגם להתעניינות ניכרת, ואף הונצח, כחלוף זמן מה, בסדרת בולי מועדים לשמחה, שהוציא הדואר הישראלי.

בזמן שהגיע דגם לטרון לבית הספרים הלאומי, וכבר היה מכונה, תחילה בעתונות הכללית ואחר כך גם בפי אנשי מדע "דגם גולדמן", היתה אסתר נווה שקועה באיסוף חומר לעבודת הדוקטורט שלה באוניברסיטה העברית.

כותרת העבודה הזאת היתה "התפתחות הדרכים לירושלים במאות הי"ח והי"ט". מלכתחילה, התכוונה לבדוק כיצד התפתח התוואי שנבחר בסופו של דבר על ידי התורכים, לסלילת הכביש הראשון לירושלים, בסתיו 1869, ומה הזיקות בינו לבין דרכים קדומות יותר – ומאוחרות ממנו. בעבודה הזאת ביקשה להשוות גם בין דיווחיהם של נוסעים ידועים שעשו את הדרך הזאת על אחד מסעיפיה, ובראשם אדוארד רובינסון, תיאולוג אמריקאי ופרופסור למקרא שערך ביקור ראשון בארץ ישראל ב- 1838 יחד עם עלי סמית וביקור נוסף ב- 1852. והיו גם ג'. ל. בורקהארט מבאזל, שווייץ, שקדם להם בשנים אחדות, ג'ון לויד סטיפנס, אמריקאי, שספר המסעות שלו המתעד את ביקורו בארץ ישראל ב- 1835- זכה למהדורות רבות, ריצ'ארד פוקוק, שביקר כאן ב- 1738. מי שפתח את העידן הזה, היה הנרי מאונדריל, כומר שהחזיק בכהונה בחאלב שבסוריה, והנהיג קבוצה בת ארבעה עשר כמרים מחאלב לירושלים עוד ב- 1697. הידוע ברשימת הנוסעים בשתי המאות האלה הוא כמובן קצין הצי האמריקאי ויליאם פראנסיס לינטש, שביקר בארץ ישראל ב- 1848. ספרו, המאוייר בידי סגן דייל וסגל משנה אוליק, יצא לאור שנה אחר כך, ותורגם לגרמנית, הולנדית ורוסית.

ההשוואה הזאת, שנקודת המוצא שלה היתה גיאוגראפית גרידא, הלכה והפכה להשוואה היסטורית אידאולוגית, תוך שהיא בוחנת דרך תיאורי אתרים מסויימים את התייחסותם הערכית של הנוסעים אל השטח בו הם עוברים. היחס ליהדות ולאתרים תנ"כיים שאינם תופסים מקום של ממש בברית החדשה השתנה, מצאה נווה, מנוסע לנוסע. היא היתה שקועה עתה בקריאה חוזרת ומדוקדקת של כתביהם, ספרי מסעות וספרים אחרים, על מנת לעמוד על שורשי אמונתם הדתית של אותם נוסעים, להקיש ממנה לגבי תפיסתם את ארץ ישראל.

מלכתחילה, לא התכוונה אסתר נווה להפוך חוקרת בחוג להסטוריה. פחות מעשר שנים קודם לכן, בשלהי שנת הלימודים האחרונה שלה לתואר הראשון מת בעלה באחד מששת ימי המלחמה, והיא נותרה וילדם הראשון והיחיד ברחמה. שנה התמסרה לגידולו בלבד, ואחר כך, מבקשת לפרוץ מביתה ומבית חותניה, שכמו סגרו עליה בתצלומים שעל כתליהם, שבה אל האוניברסיטה.

את גוטמן הכירה עוד בעת ששירת בעלה תחתיו ויותר מכך – מביקוריו שתכפו מיום שהתאלמנה. את דאגתו האבהית לה בימים ההם לא יכלה להסביר אלא בחוש, בו קישרה את הדאגה הזאת למות בנו שלו חודשים אחדים קודם לכן. גוטמן הוא שהפגיש אותה עם מכר ממכריו, מרצה בחוג, ודאג להסדיר לה משרת עוזרת מחקר. היא קראה לבנה על שם אביו שאותו לא הכיר מעולם. משהיה ילדה בן ארבע זכתה בתואר השני שלה, ועתה, לאחר שבגר ויצא את הבית, עמדה היא על סף השלמת הדוקטורט. גוטמן הקפיד לבוא לאזכרות בעלה, מתייצב שנה אחר שנה אל מול הקבר, בהר הרצל. פעם, באחת השיחות שהיו נועדים אליהן בתדירות בלתי קבועה, אמר לה משפט שנחרט בזכרונה. לכל אחד, אמר גוטמן, מתים משלו. ולי, ששירתתי שנים רבות כל כך, מתים רבים מכולם. ובעלך הוא אחד מהם.

פעמים אחדות בשנים שסמוך למלחמה, חזרה אל המקום בו מת בעלה, חיפשה אחר עדי המוות הזה, ביקשה להכיר את פרטיו. עם השנים, הפכה הנקודה המדוייקת, לידה היתה עוברת כל אימת שירדה לתל אביב, לנקודת נוף נוספת. כמו קמט חדש בזווית השפתיים שאת מגלה במראה, ומיום שמצאת אותו – הוא שם. תחילה כואב בעצם היותו, אחר כך עובדה.

שעה שעמדה אסתר נווה לראשונה בבית הספרים הלאומי, בוחנת את "דגם גולדמן", הבחינה בחרוט המוזהב, למרגלות המנזר, ופנתה לבקש בדף ההסבר אחר משמעות החרוט הזה. אלא שהסבר לא היה שם, ולפיכך התקשרה בדחף פתאומי ללשכתו של גוטמן שכיהן עתה כבר כשר בממשלה, שואלת מתפרצת אם יוכל להתפנות אליה לאלתר. גוטמן, שלא היה רגיל בבקשות כאלה ממנה, נעתר מיד, מפציר בה לגלות לו את פשר היזקקותה הפתאומית לחברתו. אלא שהיא נמנעה מלפרש, מבקשת ממנו למהר ולעבור את הכביש הראשי, להגיע אליה, לגבעת רם. שותקת, הובילה אותו מפתח בית הספרים אל הדגם, מתירה לו לבחון את מרובע הלבד הירוק. כחלוף שניות אחדות, משהבחינה כי מבטו עומד על אותה נקודה שידעה כי יעמוד בו, משהבחין הוא במבטה שלה, הנעוץ בו, נטל את ידה, והוליכה אל מחוץ לבניין, ולא אמר אלא "גלעד מוקדם". אחר כך, סיפר לה את שידעה בחוש עוד קודם לכן, את שחששו לאמר לה כל אימת שתיחקרה את משתתפי אותה מלחמה. לא היה צורך במות בעלה. לא היה צורך בסיור ההוא, אלא שרק בדיעבד התברר כי המוצב שלכיוונו נשלח היה נטוש, ורק שדה המוקשים שלמרגלותיו נותר קטלני כשהיה. והוא אמר שהוא מצטער, והיא אמרה שעבורה כבר מזמן אין מות גיבורים, שאין בכלל מוות שיש בו טעם, אלא מוות בלבד. מוות שהוא עובדה כמו שהחיים הם עובדה.

במנזה של האוניברסיטה, מתעלם ממבטי סטודנטים סקרנים שזיהו אותו, התעניין גוטמן על כוס קפה, כפי שהתעניין תמיד, בשלום בנה. תחילה החליטה לקרוא לבן בשם אחר, ולא בשם אביו. היא שיתפה את גוטמן בכוונה הזאת והוא העריך את נחישותה, והזהיר כי עוד נכון לה קרב של ממש עם חותניה. עבורם, אמרה לו, הילד הרי יהיה אנדרטה. אלא שילד אינו גוש אבן, או טבלת הקדשה, או עץ בחורשה על שם. ובכל זאת, רגע לפני ברית המילה, אל מול עיני התוכחה של האב השקול והדמעות בעיני האם – נשברה אסתר נווה. והבן קיבל שני שמות: האחד על שם אביו – והשני שבו בחרה אסתר. והורי האב קראו לו בשם אחד, בעוד אמו קוראת לו בשם אחר. עד שבהמשך נולד כינוי שהיה בו הלחם של שני השמות – והעולם התיישר לפיו. כי הרי ילד הוא בשר ודם, ויש לו זכות קיום משל עצמו, זכות לשם משל עצמו.

גוטמן היה פוגש בילד בטקסי האזכרה, ופעם או פעמיים החליף עימו דברים, מצטער על שהוא רחוק כל כך מהורות לבני הגיל הזה, ריחוק המונע ממנו למצוא נושאי שיחה של ממש. אחרי הנושא הזה, עבר גוטמן ושאל, כשם שעשה לא פעם בעבר, אודות חייה החברתיים. חיי האהבה שלך, השתמש באותו נוסח שאלה מחייך שהיה גורר תמיד תשובה של מה בכך. אלא שהפעם, גילה במאוחר, היה העצב חשוף מדי.

הבן שלי וחיי האהבה שלי, הטיחה בו. והדאגה האבהית שלך למי שהיתה אשתו של קצין שלך. אולי זאת הבעיה. היחס הזה למי שהייתי, ולא למה שאני. לא רציתי שהבן שלי יהיה אנדרטה, ובסופו של דבר הפכתי אני לכזאת. ולא מתוך בחירה. נכון, שנה או שנתיים הייתי עסוקה בלהיות אלמנתו של, ובלהיות בסדר עם המשפחה, ולגדל את הילד, אבל אחר כך יצאתי מהקונכיה. הלכתי לאוניברסיטה, התחלתי לתפקד. תסכים איתי שאני לא נראית רע במיוחד, אני גם לא טיפשה. עובדה שיעקב בחר בי, ומצבו בשוק לא היה רע: קצין בקבע, וכל השאר. אבל בכל השנים האלה, מאז שמבחינתי חזרתי לחיים, המשיכו להתייחס אלי כאל אלמנתו של, ולא כאל אשה. אני פוגשת גבר, ויוצאת איתו, וכשהוא מגלה שאני אלמנת מלחמה הוא נבהל פתאום. אתה יודע, בעצם אני חושבת שזה הפחד מתחרות, אותו פחד בסיס שיש לכל אחד מאיתנו בזמן שהוא מחזר. אבל להתחרות במת, שלא היכרת, ובעיקר להתחרות בגיבור מת – זה כבר כנראה עניין הרבה יותר מסובך, ורוב הגברים פשוט פוחדים. אפילו כאלה שידועים בתור מחפשי זיונים לא מנסים. שוק הבשר מתנהל סביבנו, ואנחנו על תקן צופות בלבד. אומרים שמצבן של גרושות בשוק הזה קשה. הייתי נותנת ברבה בשביל להיות גרושה. אתה יודע מה? הייתי נותנת הרבה בשביל להיות אלמנת תאונת דרכים, או אלמנה של מישהו שסתם מת ממחלה.

גוטמן שתק ארוכות, ואחר כך השיב לה מתון מתון, שאנשים צריכים סמלים. צבא צריך גיבורים, צריך אגדות – אפילו אינן נכונות. היא הקשר עם האגדה, אמר לה גוטמן, גם אם מעולם לא התעכב לחשוב עד כמה מכביד הקשר הזה. אולי בגלל הסיפור עם יורם, אמר לה לאחר הפסקה ארוכה, אולי משום שאני יודע שלי לא יהיה עוד בן, לא חשבתי מעולם על ההבדל בין הורים שכולים לנשים שכולות.

אחר כך, שבו אל בית הספרים. גוטמן אמר שהוא רוצה לראות גם את תערוכת הרכישות החדשות, והיא אמרה כי גם לה עניין באחדים מן המוצגים האלה, ושניהם ידעו כי לא ביקשו אלא לשוב ולעמוד ליד דגם לטרון, וחרוט הזהב. וכשעמדו מול הדגם, שוב לא נותר בינהם דבר לאמרו. וגוטמן הוציא את משקפי השמש הכהים שלו, מרכיב אותם הרבה לפני ששבו ויצאו אל אור השמש העז, הקופח בשביל מרוצף האבן הירושלמית.