את החודשים הראשונים במשרתי החדשה ביליתי כשאני מהלכת על קצות האצבעות, אוגרת אינפורמציה, מסדרת ומתייקת אותה בזכרוני לשימוש עתידי. כמה שפחות שגיאות של מתחילים, מינימום של גילויי אי הבנה. במקומות רבים, ידעתי, אתה יכול להתקיים משך שנים רק בזכות הרושם הראשון. במקביל, התחלתי בעבודה על התואר השני שלי, חוקרת תהליכי התמצקות של זכוכית.

בחיפוש הקדחתני שלי אחר מקורות אינפורמציה, שבתי וגיליתי את פיני. באחד מגלגולי השירות הסדיר שלי פגשתי בו לראשונה, בתרגיל בדרום. מחלקת ההנדסה עליה פיקד היתה אחראית לפירוטכניקה בהדגמת כיבוש מתחם פלוגתי. אני הגעתי לשם כסמלת ח"ן, עוד לפני קורס הקצינות, על מנת לבקר את הפקידה הפלוגתית שלו. היה בפיני יופי גברי של מודעות פרסומת לקצף גילוח, ועם זאת משהו מתחנחן בהופעתו. הצירוף הזה והיד הקשה בה נהג בפקודיו הולידו מהר מאד את השמועה אודות נטיות הומוסקסואליות שלו כביכול. עתה, היה פיני כתב ב"הארץ", שסיקור ענייני המשרד של גוטמן הופקד בידיו.

פיני היה מדריך אידיאלי. הוא הכיר כל סכסוך פנימי, שלט בכל נתח רכילות. הנונ-קונפורמיסטיות והאנטי ממסדיות שלו כיסו ילד שמנת של צפון תל אביב, עם אב קבלן ואם שהיא מעמודי התווך של ויצ"ו, שחיפש את הדרך להיות שונה. תחילה, ראה כנראה בי מקור נוסף, סוס טרויאני שיאפשר לו להפיל את חומות הממסד מבפנים, לבצע את תפקידו באופן מבריק – על מנת שיוכל להתקדם לתפקיד מכובד יותר. כתב הכנסת, למשל.

מפיו של פיני שמעתי על ענייני האהבים של גוטמן ושל רותי.

כבר בראיה ראשונה לא התאימת רותי לשולחן מנהלת הלשכה שלה, מאחוריו ישבה, שולחן עץ סטנדרטי כמפורט בתקן הממשלתי. עובדות מדינה אינן לובשות חצאיות שחורות הדוקות באורך שלושה רבעים, עם שסע ירך גבוה, מבטיח. כשהן לובשות חצאיות כאלה הן נראות כהעתק גרוטסקי של מה שהתכוונו להציג. הבינוניות של השירות הציבורי עושה כנראה משהו גם להופעה. היא, לעומת זאת, שיחקה בשלמות את דמות הפאם פאטאל. בעורה הזיתי, חסר הרבב, בעיניה השחורות ובהליכה הבוטחת היה יותר משמץ של רמז. עם נתוני הפתיחה האלה, אפילו שולחן העץ הסטנדרטי הפך למשהו אחר. בין לוח הזכוכית שעליו ובין העץ לא הונחו תמונות בעל, אהוב או ילדים, גם לא רשימות טלפונים, או גלויות נוף מחו"ל. הפינה כולה – ממש כמותה – אמרה יעילות מאורגנת, אליה יכול להגיע רק מי שחי בגפו, מבלי לחלוק את סביבתו.

זאת – הסביר לי פיני – שייכת לגוטמן. הוא מגדל אותה מאז היתה קצינת ח"ן בחטיבה שלו. מכירה את הסיפורים על זיווגי חורף ואביב? הנה לפנייך אחד כזה. הוא מבוגר ממנה בעשרים שנה לפחות. אומרים שלולא פרשת הבן, היה כבר מזמן מתגרש מאשתו, ונושא אותה, אם כי יכול להיות שכל עניין הבן הוא רק תירוץ טוב ליהנות מכל העולמות. גם ככה, הם למעשה חיים יחד. אל תתפלאי כשהוא לן במלון בירושלים גם בימים בהם הוא יכול לרדת הביתה, לתל אביב, ככל שהדברים קשורים בלוח הזמנים הרשמי שלו.

פרשת הבן, עליה דיבר פיני, היתה עניין ידוע ומוכר. כמה שבועות קודם לכן מיחזר אחד העתונים אל הסיפור אודות יורם גוטמן, צוללן בחיל הים, שמצא את מותו בתקרית עלומה, וגופתו לא נמצאה. מאז, מתעכבים הצלמים שנה אחר שנה, על דמותו התמירה של גוטמן בטכס האזכרה לחללי צה"ל שמקום קבורתם לא נודע, והוא נושך שפה, מכווץ עיניים ומסתתר מאחורי משקפי שמש אמריקאיות, מרובעות, נוסח טייסים.

אתה מכיר את התחושה הזאת של הארה פתאומית? נדמה לי שבפסיכולוגיה מדברים על פריצת דרך. אני מתחילה להאמין שאני חווה עכשיו אחת כזאת.

ככל שאני חושבת על כך יותר, אני משתכנעת שגוטמן חיפש בי למעשה כל השנים תחליף לבנו. חיפוש התחליף הזה, מסתבר, לא החל או התמקד בי באורח אישי. בשנתיים שלפני בואי אליו החליף שלושה עוזרים צעירים – כולם גברים. כולם, כמוני, בני קבוצת הגיל אליה היה מגיע עתה יורם גוטמן, אילו נותר בחיים. כולם הביאו מה שחשוב היה לגוטמן כנראה יותר מכל: רקע משפחתי מתאים. הורים ששרתו עם גוטמן בהגנה, בבריגאדה, בפלמ"ח, אנשים שהכיר בחו"ל. מכל אחד מהעוזרים האלה נפרד בסופו של דבר גוטמן ברוח טובה: אולי התקשה לעבוד לאורך זמן בחברת גבר צעיר, המזכיר לו את שיכול היה בנות להיות. אולי לכן נבחרתי הפעם אני, כאישה.

גוטמן רצה מישהו על מנת לחנכו בצלמו ובדמותו – ורצה שלמישהו הזה יהיו די כוחות, די חוצפת נעורים להתנגד לחינוך הזה. ציפה למרדנות של ילד מתבגר ממי שאמור היה בתוקף תפקידו לענות אחריו אמן, להפגין צייתנות של איש מנגנון נאמן.

באחת הפעמים בהן עלינו יחד לירושלים, ביקש גוטמן לסטות מהדרך על מנת להשקיף אל משטרת לטרון. המכונית קירטעה על דרך העפר, בין גדרות חלודות ששלטי "סכנה מוקשים" ומשולשים אדומים משתלשלים מעליהן. בנקודת תצפית שברור היה שהוא מכיר אותה היטב, יצא גוטמן מן המכונית, ובשקט קפוא הביט מזרחה, מסביר בלשון יבשה כיצד קצרו כאן באנשיו בקרב על לטרון, במלחמת השחרור. דיבורו הואט להחריד, ומתוך השתיקות נשמעה איוושת הרוח בשיחים ובעצים שסביבנו. גשם סתווי החל לטפטף, וגוטמן שאל אותי אם אני זוכרת את מילותיו של יהודה עמיחי ב"גשם בשדה קרב". להפתעתי, דיקלם אותו מהזיכרון. לאחר היום ההוא, כשעברנו שם פעמים אחרות, חיפשתי תמיד את מבטו, יודעת שיתעכב על אותה פניה לנקודה החולשת על העמק.

הפתיחות שהפגין גוטמן, נכונותו לענות כמעט לכל שאלה שלי, גם אם אין בינה לבין הנושאים המסורים לטיפולי במסגרת התפקיד ולא כלום, היו עניין שונה מכל מה שתיארתי לעצמי ביחסי שר עם עוזרתו. הצד השני של גילוי הלב מצידו היה לא פעם עניין חטטני קמעה בחיי הפרטיים. מה שלום שמואל, ומה הוא עושה, ואיך המטפלת של יואב מתגברת על הימים הארוכים בהם אני שוהה בירושלים, וכן הלאה וכן הלאה. כשהרחיק פעם לכת ושאל מדוע איננו ממשיכים ומרחיבים את המשפחה, סנטתי בו ושאלתיו אם הוא משתוקק לנכד. גוטמן הרצין והשתתק, ורק אז תפסתי את גודל המוקש שעליו עליתי. אחר כך, התחלתי לראות את עניין החיפוש אחר הבן.

פתאם אני תופסת שאני מספרת לך המון על גוטמן ועל המשרד, ולא ממש מגיעה אל עצמי. אל תדאג, זה לא שאני בורחת. פשוט, על מנת לספר על עצמי – אני צריכה להציב תמונה שלמה, כדי להבין את הרקע שבו נולדו הדברים הנוגעים בי אישית.

@

אני רוצה להפסיק את רצף הסיפור שלי – כדי לספר לך סיפור, שאני קוראת לו "ג'וק". התחלתי לחשוב עליו באותם ימים ממש, כשהתקינו לראשונה במשרד מחשב עליו התירו לי – בטובה השמורה למקורבים לצלחת ולאנשי המנגנון בלבד – להריץ גם ריגרסיות של עבודת המחקר שלי. כתבתי אפילו כמה נקודות מתווה, שמצאתי בערימת הניירות שלקחתי איתי כשנסעתי לכאן. אתה יודע, המגירה הזאת בשידה שבפינת העבודה שפעם קראת לה "פינת האופטימיות", ואליה דחפתי את כל הדברים שהבטחתי לעצמי לחזור אליהם ביום מן הימים.