את יום הכיפורים שאחרי מלחמת ששת הימים עושה גוטמן במטה החטיבה שלו, בדרום. למעשה, יכול היה לעלות לתל אביב, אל הבית ואל אשתו, אלא שמאז מות יורם מצא עצמו מקדיש יותר ויותר מזמנו לצבא, משחרר את סגנו ואת הקמב"ץ לחופשות שבת ומתנדב למלא את מקומם כמפקד תורן. פעמים חש, כי אשתו רואה בו עצמו את האשם במות בנו. כאילו פקד המוקש הימי הימי ההוא עוון אבות לוחמים ותיקים על בנים שזו להם אש ראשונה. בליל יום הכיפורים, שעה שמבית הכנסת שבבסיס עולים קולות קול נדרי, שכב גוטמן על מיטת הברזל שלו, מנסה לדלות מזכרונו קטעי תפילה. בראשית הערב, סמוך לאחר הארוחה המפסקת, שקל לבוא אל בית הכנסת. אלא שחשש מכך שיתפרץ, כמי שאינו מוכן להצדיק את הדין. אחדים מן ההורים השכולים, עימם נפגש בשנה האחרונה, הלכו והתקרבו אל הדת, מחפשים בה נחמה. אלא שהוא, כלפי חוץ, כמו עמד במריו. בערב הפסח הקודם, לאחר הסדר, נכנס בשיחה אל תוך הלילה עם הרב הצבאי הראשי, מתווכח על משמעותה של יהדות למי שאינם מאמינים, על הקושי למי שלא האמין שנים רבות, כמוהו, להגיע להכרה שבאמונה בשלב כה מאוחר של חייו.

אותו לילה, בא אליו קופילביץ', לשוחח על יהדות. קופילביץ' אומר לו, שגם כשהיה בחדר ניקרו בו ספקות של ממש. שהיה בורח אל הנהר על מנת להשתכנע שם, במים, בקיומה של יד מכוונת, מחשבת, מעניקה גמול ומענישה. אלא שכללי הנהלת החשבונות של היד הזאת אינם ברורים לקופילביץ', וגוטמן לא יכול שלא להסכים. בבוקר המחרת, הוא יושב בחדרו, מחזיק בידיו את ספר הזיכרון שהוציא בסופו של דבר לבנו. שעה ארוכה הוא הופך בדפים, מבטו מדלג בין שורות ותמונות, אינו קורא אלא שורה אחת, שלמרות ההגהה הקפדנית השתרבבה בה שגיאת דפוס של מה בכך. אפילו את זה לא הייתי מסוגל לעשות כראוי, הוא אומר לעצמו.

סמוך לשעה עשר, מתדפק על דלתו הרב הצבאי. מישהו סיפר לו, כי במשרדה של מש"קית החינוך החדשה, שבאה לכאן אך למחרת ראש השנה, מקרינים סרטי קולנוע בעצם היום. וכייוון שעל פי הוראות הצבא, שמירת יום הכיפורים נעשית בפקודה, אולי עדיף שהמפקד עצמו יטפל בעניין. גוטמן, למרות שטרם יצא באותו בוקר מחדרו, לבוש כבר במדיו, על נעליו הגבוהות, שהוא שוקד לצחצחן עד ברק מראתי מדי ערב, בשיגרה של שלושים שנה ויותר. כשהוא פותח את דלת משרדה של קצינת החינוך, הוא קולט על הקיר הלבן שנוקה מתמונות ורק ראשי מסמריהן בולטים, את מראה ראשו הנטוי של דייוויד ניבן, בקומדיית מתח בה חזה כשבוע לפני כן, בבית הקולנוע שברפידים. מישהו ממהר להשתיק את טרטור מכונת ההקרנה, ויד אחרת מזיחה את הווילון. נערה במכנסיים קצרים ובחולצה גדולה ממידתה נעמדת מתוחה מולו, כבמסדר. המפקד, היא פותחת, והוא קוטע אותה, מורה לה להתייצב בלשכתו עוד באותו ערב בתשע, והפעם – במדים.

בארוחת הערב שלאחר הצום, הוא קולט את מבטה המודאג הנעוץ בו מעברו השני של חדר האוכל. במשך היום הרהר כיצד ינהג. כמי שאינו הולך לבית הכנסת, כמי שצם רק משום שאלה סדרי הארוחות שנקבעו בהוראות הצבא, מה אוכל לאמר לה מבלי שאראה צבוע בעיני עצמי. בתשע חסר דקה, מודיעה הפקידה בלשכה על בואה. היא נכנסת במדים מגוהצים למשעי, גזרתה מובלטת בחגורה ההדוקה. גוטמן מורה לה לשבת, אומר שהוא מצטער שפגישתם הראשונה, שנדחתה מסיבות שאינן תלויות בו, מתקיימת בנסיבות האלה. מן העבר השני של השולחן, היא קוראת במהופך את שמה על התיק האישי המונח מולו. רותי בן דוד.

– "תגידי", הוא שואל אותה, "אילו את במקומי, מה היית עושה למש"קית חינוך המקרינה סרטים ביום כיפור?"

– "אני משערת", היא עונה לו, והוא שומע לראשונה את קולה במשפט שלם, בטוח, "אני משערת שהייתי נוזפת בה, ושואלת איזה סרטים ראתה ואם נהנתה".

גוטמן אינו יכול שלא לחייך, שואל את השאלות שהציעה. הוא מגלה כי ההקרנה הפרטית הזאת החלה עוד בערב יום הכיפורים, וכבר הוצגו בה שלושה סרטים מלאים, ועוד אחד שאת הקרנתו קטעה כניסתו. הוא מתעניין, תמה אם אין ליום הזה כל משמעות לגביה, והיא עונה לו, כי משמרדה בהוריה, המסורתיים, משהחלה נוסעת בלילות שבת למסיבות ואחר כך כשהחליטה להתגייס למרות מחאתם – שוב אין לה עניין במצוות הדת ובמיוחד לא ברבנים הצבאיים המבקשים לכפות אותן.

גוטמן שואל אותה אם לדעתה אין מקום ליהדות בצבא, שהוא צבאה של מדינת ישראל, והיא עונה כי זה עניינו של הצבא, ועניינה של מדינת ישראל. לה, כפרט, אין הדבר משנה כלל – גם אם היא מבינה את הבעיה שיש לצבא, ואת הבעיה שיש לו, לגוטמן, כמפקד. גוטמן אומר שבכוונתו לנזוף ולהתרות בה, והיא מעירה ומתקנת, כי על פי הוראות הצבא אין נזיפה והתראה כזאת נעשות אלא במשפט. הוא נהנה מן המאבק, אומר לה כי כיוון שתעדיף בוודאי שלא להישפט בפניו אלא בפני בית דין צבאי, וכיוון שהוא מעוניין בהמשך שירותה במקום – הוא מתקן את כוונתו ועתה הוא מעיר לה. ההערה נתקבלה, היא חותמת, אינה שוכחת להסתובב ולהצדיע, על פי כל הכללים, כמעט בהגזמה – ובכל זאת לא במידת הגזמה שתאפשר לו להעיר לה על כך, שעה שהיא יוצאת מן החדר, לא לפני שקיבלה כמובן את רשותו.

אותו לילה, אומר לו קופילביץ' בלגלוג: נו, סוף סוף מצאת לך מישהי כלבבך. חבל רק שהיא יכולה להיות בתך. גוטמן מתהפך על משכבו מוטרד, דוחה מעליו את חלקם השני של הדברים שבחלום.

בשבועות הבאים, הוא מוצא עצמו מזמן את רותי ללשכתו לדברים של מה בכך, לשמם יכול היה לשלוח את הנהג או הפקידה. באותם מקרים בהם הם מגיעים דרך מקרה יחד לחדר האוכל, הוא מזמינה לשבת לשולחנו. לצורך הארוחות המשותפות האלה, הולך גוטמן וממעיט במספר הפעמים בהן הוא מורה לטבח לשלוח אליו מגשי ארוחה ללשכה. לנהגו האישי, שחש בשינוי, הוא אומר כי מוטב למפקד שיאכל בחדר האוכל הכללי. שלא יחשבו החיילים כי הוא מקבל תפריט מיוחד.

זמן מה אחר כך, מזמינה אותו רותי להקרנה פרטית במשרדה, מעירה כי אין סיבה לדאגה, שהרי זהו יום חול ולא יום כיפור או חלילה שבת. מישהו בקצין חינוך ראשי שלח לדרום עותק של "תותי בר", והתגובות בבית הקולנוע ברפידים לא היו אוהדות במיוחד. יחד עמם חוזים בסרט, שרועים על שמיכה צבאית אותה פרשו במרכז החדר, חבוקים זה בזה, קצינת הח"ן ובן זוגה, קצין בבסיס חיל האוויר הסמוך. בגמר ההקרנה, נעלמים השניים, מותירים את רותי לגלגל את גלילי הצלולויד לאחור. שעה שהיא שקועה במלאכה הזאת, היא שואלת את גוטמן אם ברצונו לראות גם את "סכין במים", במה שהיא מכנה הצגה שניה מאוחרת. גוטמן נענה, והם יושבים בכסאות המשרד הזקופים, קשים ובלתי נוחים, מול הקיר החשוף, הקרוב מדי. לימים, יזכור גוטמן מן הסרט הזה רק את תמונת הגיבור המוטל כצלוב על ערימת חבלים שהיא לראשו כהילת קדושים בציורי ימי הביניים. את רוב הסרט בילה מסתכל חליפות ברותי ובוהה בקיר ובתמונות המרצדות עליו, מחשבתו נודדת למחוזות אחרים.

בסוף הערב, סמוך לאחת אחר חצות, שעה שעמדה רותי להחזיר לאחור את גלגלי הסרט, פניה למכונה, ניגש אליה גוטמן, נוגע קלות בשערה מעשה אב או ידיד, מודה לה ומתכוון ללכת לדרכו. היא נשענה לאחור, נוטה אליו, חופנת את ראשו מעל כתפה, מקרבת את שפתיו לצווארה.

בלילה ההוא, לא הופיע קופילביץ' בחלומו של גוטמן, שהיה טרוד מדי בתרגילי אהבה במרץ שכמותו לא ידע זה זמן רב. למחרת עם שחר, חמקה רותי מחדרו, על מנת לשוב ולהיפגש עימו בארוחת הבוקר, ובארוחת הצהריים, ובארוחת הערב, ושוב עם לילה.

בלילה השני או השלישי שאל אותה אם אין היא חשה בפער השנים שבינהם. יגידו שאני אשמאי זקן, שמנצל את הדרגות כדי לסחרר חיילות צעירות. ובכלל, הרי אני עובר על פקודות מטכ"ל האוסרות קשרים מעין אלה בין מפקד למי שהיא פקודה שלו. והיא ענתה – יגידו שאני שכבנית צעירה שמטפחת קריירה צבאית בדרך המיטה. אלא שהוא היה מרבה לחזור לנקודה הזאת, כמבקש ממנה אישור לאונו, לסיפוקה. כשמאסה בכך, לילה אחד, העמידה אותו עירום מול המראה, מדליקה את כל מנורות החדר כאילו היה מעבדה, מסנוור בלובנו, מפנה את מנורת השולחן אל פניו, והיא מונה קמט אחר קמט, יורדת ומצביעה על שערת שיבה במבושיו. ראה, אמרה לו, אני עוד לא בת עשרים – ואתה, למעשה אפילו איני יודעת בן כמה אתה. אולי אתה צעיר מאבי, ואולי לא. מעולם לא שאלתי, ולעולם לא אשאל. כל עוד טוב לי כאן – אהיה כאן. והשאלות ממין זה אינן שייכות לחלק שטוב לי בו.

חודשים אחדים לאחר מכן, עמדה רותי על סף שחרור, והוא שיכנע אותה לפנות וללמוד באוניברסיטה. בעזרת קשריו, הסדיר לה מלגה, ואחריה משכנתאות נוחות, שאיפשרו לה להשלים לימודיה ולהתבסס בדירתה הירושלמית, למרות התנגדות הוריה.

אותה תקופה, היו היחסים ביניהם תלויים בלוח הזמנים שלו. מפעם לפעם היה מודיע לה על חצי יום שפינה, והיא היתה ממתינה לו בשולחן ערוך ובמיטה מוצעת. הוא היה מדהיר את רכב הקצינים שלו דרך לטרון, במעלה שער הגיא ובחזרה, אל שדה התעופה בלוד, משם היה טס לאוגדה. משנסע בשליחותו הדיפלומאטית, לאחר שחרורו, עמדה בפני השלמת לימודיה, והוא החל מטפל בהבאתה אליו, כמזכירה לשגרירות. לפני נסיעתו הפציר בה שלא להמתין לשובו, לבנות את חייה בחברת צעירים ממנו. היא לא הגיבה. ערבים אחדים ולילות ספורים עשתה כעצתו, ולאחר מכן נסגרה מאוכזבת בין הבית לאוניברסיטה. אחר כך, פרצה מלחמת יום הכיפורים, והוא חזר אל הארץ, ובא אל המשרד, והיא זכתה בתואר ראש לשכתו.