לאורך כל השירות בצבא ליוותה אותי תמונת חדר הזיכרון העולה באש. בפעם הראשונה שבה נהרג מישהו מהפלוגה שבה הייתי מש"קית ת"ש – סתם, תאונת דרכים מטומטמת אחרי מסיבה מתודלקת באלכוהול ביום שישי – חלמתי על חדר הנצחה שמעולם לא הייתי בו, וראיתי את התמונה שלו נאכלת באש. אבל החלומות היותר קשים באו אחר כך, כשהפלוגה כבר הייתה במבצעית. פעם אחר פעם, ראיתי את חדר הזיכרון עולה באש – ואת התמונה שלי נשרפת. ובעצם, עד היום, אני מתעוררת לפעמים עם תחושה של חום צורב בפרצוף.

כמי שחי בישראל, אני בטוחה שברור לך שכל מי שעשה מסלול קרבי מלא חייב להיות שרוט ברמה כזאת או אחרת. וזה נכון גם לגבינו, הנשים, שחיות עם גברים שעשו את המסלול הזה. השריטה שלי לא הפריעה לי להשתחרר, לטייל, ללמוד – ולנצל את הקשרים של הורי בשירות הממשלתי. ידעתי בדיוק למה אני באה. היכרתי חלק מהאנשים בתור ילדה ונערה – והתקבלתי בזרועות פתוחות. האליטות, כמו שלמדתי בקורס בסוציולוגיה, שומרות על עצמן ומשמרות את עצמן באמצעות העדפת מקורבים, אנשי שלומנו.

ואז, אחרי התאונה הכל נשבר. ומרוב אנשי שלומנו איבדתי את שלומי שלי. בראיה לאחור – הסדקים הראשונים הופיעו והפכו ברורים לעיין בנסיעה עם גוטמן, לקלן.

@

ליד הקתדראלה של קלן מעשנים חשיש. אנגלי אחד, שערו הארוך אסוף בשלוש כרבולות שלא ידעו מסרק חודשים רבים, מבצע להטוטי קרקס, מנגן בבנג'ו, מלהטט בכדורים. הוא חותם במופע חשפנות אותו הוא מעטר בליווי קולו הצרוד מלילות של שקי שינה, נותר בתחתוני אשה ארוכים, מלמלה בסגנון ויקטוריאני. בקור העז הוא ממהר לעטות מעיל ולהעביר את כובעו סביב, מודה על כל מטבע. לא הרחק משם, ילדים בני שתים עשרה או ארבע עשרה רוקדים כרובוטים לצלילי טייפ קסטות נייד ענק, הקורע את האוזן.

בחזית הכנסיה אני פוגשת בשמונה חברי כת כל שהיא למען שחרור הנפש. עוטים לבן, בישיבה מזרחית, הם יושבים שם משך למעלה משעתיים. ללא מלה, ללא תנועה. שמונה פסלים. אני מאחלת לעצמי את הנחרצות הזאת באמונה. באמונה כל שהיא. שני שלטים מצויירים על קרטון מסבירים בגרמנית משהו על העולם הזקוק לאהבה. כמוני.

אחר כך, מגיעים מפגינים, מתנגדי החימוש הגרעיני. נושאים כרזות על גופם, הם יוצרים מעגל, מחזיקים ידיים ופניהם כלפי חוץ. ערימת הכרזות שאותה הביאו ואשר היתה מונחת בפנים המעגל הולכת ונגרעת, שעה שעוד ועוד מפגינים מצטרפים אליהם. רוב העומדים – צעירים. כמעט ילדים. אני שואלת את עצמי אם היו צעירים כאלה ב- 33' או 38', ואם היו – לאן נעלמו. חלקם אולי זכה בסופו של דבר במדליות מידי הפיהרר. אחרים משמשים כיום את ההצטדקות הקולקטיווית בנוסח לא-כולם-היו-נאצים. בברלין לקחו אותנו המארחים לביקור ארוך במוזיאון מרד הגנראלים, אותם אנשי צבא שניסו להתנקש בהיטלר – לא לפני שעמדו על המפלה המתקרבת. המוזיאון הזה הוא חדר חקירות וחדר גרדומים, קורות ברזל מתוחות לרוחבו ומהן משתלשלים אנקולי איטליז. על אלה מצאו הקושרים את מותם.

משום מה אני נזכרת עכשיו בדברים שאמר לי גוטמן בזמן הטיסה, בין הבשר בטעם פלסטיק ללפתן הצמיג הסתמי, כדרכן של ארוחות מטוס. העם הזה – אמר גוטמן, והפעם, שלא כהרגלו בצירוף במילים האלה, התכוון לגרמנים, "העם הזה הוא הדבר הקרוב ביותר לעם היהודי שאני מכיר. כן כן. אל תחייכי. תחשבי על הכושר שלהם לקום כל פעם מחדש. תחשבי על איך שחילקו את הארץ שלהם – ואיך רעדו כולם למחשבה שיום אחד הם יקומו ויגידו לעזעזל הקומוניזם ולעזעזל הקפיטליזם, אנחנו רוצים גרמניה אחת. ואיך הם יעשו זאת יום אחד, וימחקו עשרות שנות היסטוריה ועשרות שנות קומוניזם כאילו לא היו מעולם. וכמו העם היהודי, הם האוייבים הגדולים ביותר של עצמם".

בינתיים, אני עוברת הלאה, ורואה מישהו מנסה לצלם עכבר שאת מחילתו גילה ליד עץ בחזית הכנסיה. הוא מניח פרוסת גבינה צהובה בפתח החור, ממתין ומצלמה ממוקדת מעל גבי חצובה דרוכה ללחיצת השלט-רחוק שלו. שתי נערות בבלונד חיוור שהגיעו לכאן עם הצלם ממתינות במתח. העכבר המעניין אותן מצוי כנראה מאחורי המצלמה ולא בחזיתה.

הקתדראלה הזאת, באפור כבד, שולטת על הכל. תחנת הרכבת המרכזית צמודה לה. אלה עיקרי האמונה הגרמנית: הדת המלמדת אותך מי אתה, לאן אתה הולך ולמי אתה מרים מיסים בימי חייך בעולם הזה, על מנת שיבנו במיסים האלה קתדראלות וכבישים ומסילות ברזל. אלא שבמאת השנים האחרונות אוכל עשן פאר הטכנולוגיה ומכרסם באבני מגדלי האמונה. כומר באדום מקדם את פני המבקרים בכנסיה כשקופה תלויה מצווארו, מיטלטלת על בטנו שעה שהוא סובב במעברי הכנסיה, אוסף תרומות לשיפוצה. וכך, שנה אחר שנה ואבן אחר אבן, מחליפים את המגדלים והשדים והשטנים המעטרים אותם, משקמים אבנים ישנות באבנים חדשות. התחנה הזאת, הסמוכה לקתדראלה, הביאה גם לחורבנה החלקי בהפצצות בנות הברית שכוונו למסילת הברזל. מות הטכנולוגיה עם מות האמונה.

ההוא עם העכבר עורר בי כנראה את התיאבון. בחזרה למלון. אין הודעות מגוטמן, אבל רותי עומדת מול דלפק הקבלה, מנסה לברר אצל הפקיד מה הדרך הקצרה ביותר להגיע מכאן למעון האורחים הרשמי בבון. יש לנו מחר יום ארוך, והיא אינה מהאנשים היושבים לארוחת הבוקר מבלי שיהיה לה מושג ברור אודות לוח הזמנים ומפת הדרכים. ואם אפשר להקדים עוד לפני ארוחת הערב הקודם – מה טוב. במסורת שלנו, של פגישות בלתי סדירות, כמעט בלתי מתוכננות, שיש בהן יותר משמץ של תכנון, אנחנו מחליטות לשבת מאוחר יותר ביחד בבר שבמלון.

הפסנתרן השחור מנגן שם ג'אז עצוב, ונער שחור צעיר בחולצה סגולה מבריקה שר באנגלית אמריקאית, בעומק, בטנור מלטף, על אהבה בלתי אפשרית. אחר כך, הוא מתיישב אל שולחנו של צעיר גרמני, התולה בו מבט מיוסר, מחליק ביד לבנה על ידו השחורה.

רותי שותה קולה. טוענת שבשעות אלה של אחר הצהריים המאוחרות, כוסית משקה אלכוהולי היא עבורה בבחינת הזמנה למיטה. אני מציעה לה ביותר מחצי הלצה הזמנה דומה – עם משקה או בלעדיו. בינתיים, המקום מתמלא, ולנו יש כבר שותפים לשולחן. אשה מלאת גוף בסריג שחור, הדוק, ושניים הדוברים ערבית ביניהם וגרמנית במבטא ערבי עם האשה, סאלי לו. עתה מתברר, כי היא היא המארחת.

עכשיו, גם אנחנו כבר האורחות שלה. סאלי לו מחליפה מבטים עם צעיר יפהפה היושב אל הבאר. אחר כך, הם מרימים מרחוק כוסיות זה לחייו של זה, והוא מצטרף לשולחן. סאלי לו משלמת וכולם שותים עוד סיבוב. הערבים הם שני כווייתים, שבאו לכאן לעשות עסקים. מוכנים לדבר על כל דבר – רק לא על פוליטיקה. זה מקלקל את הערב. השעה מתקרבת לחצות וסאלי לו אומרת שהבאר מתחיל להימאס. מציעה שנמשיך לדיסקוטק במלון פלאזה. בדרך, במכוניתה ההדורה שהיא מניחה לאחד מאורחיה הערביים לנהוג בה כיוון ששמר על מצוות הנביא ולא שתה אלכוהול, היא מספרת לרותי כי היא בעלת חברה לשירותי מסחר ומשרד, עוסקת ביבוא, יצוא ויצוג. כשהיא מגלה כי היא ורותי בנות אותו מזל מרקיעה שמחתה שחקים. עכשיו היא בטוחה כי נכון לנו בילוי שלא נשכח. בדיסקוטק, מפנה עבורה המלצר האחראי שולחן בקרבת רחבת הריקודים, ומביא אלינו את בקבוק הוויסקי שהניחה שם, בלתי גמור, בביקורה הקודם. היא אורחת קבועה, ומסמנת בעט את גובה המשקה הנותר בבקבוק לאחר כל ביקור שלה כאן, וחותמת ליד הסימן. קבוצת דיילים ודיילות של ואריג הברזילאית מוזמנת על ידה לאחר כבוד להצטרף אלינו. סאלי לו עוגבת על הגרמני הצעיר שאספה מן הבאר, מנשקת לו ארוכות על שפתותיו תוך שהם מתנועעים בקצב משלהם על רחבת הריקודים, ואחר כך, ליד השולחן. אחד הברזילאים מושך את הכיסא מאחוריה שעה שהיא רוכנת לנשיקה, וכשהיא מנסה לשבת ונופלת על אחוריה הרחבים, פורצים הכל, כולל סאלי לו, בצחוק.

הגרמני מנסה להימלט מסאלי לו ומזמין את רותי לרקוד. שם הוא מספר לה, כי ריצה את שלוש השנים האחרונות בכלא כשותף זוטר בשוד בנק – וכי כיום הוא חי על כספי השוד, שלא נתפסו על ידי המשטרה. עיקר דאגתו, היא מפני היום שבו יצאו גם חבריו לחופשי. הוא מתנועע במיומנות, מציב רגלו בין רגליה של רותי ומהדקה אליו. רותי חוזרת אל השולחן, מספרת לי כי הציע לה להצטרף אליו ואל סאלי לו לבילוי במיטה, בהמשך הלילה. היא משועשעת מן הביטחון שהפגין כשהודיע לה כי יוכל לשתיהן. אני מקנאה.

אחד הברזילאים, שיכור כלוט, רוקד בתנועות חושניות מול הראי שבשולי רחבת הריקודים. הכוויתי אומר לנו שהיה רוצה לבקר בישראל וכולם שותים לאחווה בין העמים. השתיה מתחילה לתת אותותיה בסאלי לו, והיא מרצה בפנינו את עקרונות חייה: לעבוד קשה, ולהזמין לבילוי את כל מי שהיא נהנית בחברתם. אומרת שהיא נהנית הערב כפי שלא נהנתה זה זמן רב, היא מזמינה סיבוב משקאות נוסף לכולם.

סאלי לו חוזרת אל בימת הריקודים, נוטלת את הגרמני מתוך ידיה של רותי ומפליגה עימו בריקוד צמוד. מחצית השעה שבין שלוש ושלושים לארבע לפנות בוקר מוקדשת כאן לריקודי סלואו, והיא מתכוונת לנצל את הדקות האחרונות עד תום. הברזילאי השתוי חזר אל השולחן, ועכשיו הוא מתופף בכפית על כוסית ועל בקבוק וויסקי מרוקן מקצב סמבה שגעוני.

בארבע לפנות בוקר משתתקת המוסיקה. מעכשיו – משקאות בלבד. סאלי לו, שיכורה הממאנת להכיר בשכרונה, חותמת בתנועה רחבה על חשבון בן מאות רבות של מארקים. כולנו אורחיה. אחר כך, היא נוברת בתיקה ובקול בוכים מכריזה כי אבד לה מצית זהב של קרטייה. היא דורשת מן החבורה ומשלושת המלצרים המתייצבים סביבנו לחפש אחר המצית. אחד הכוויתים, שרק עתה מתברר לנו כי הוא עובד שלה, שנשכר על מנת ללוות את האורח, איש הנפט, מרגיע את נותנת לחמו, מחפש בתיקה שלה ומוצא את המצית. סאלי לו שוב שמחה ומזמינה את כולם להמשיך בדיסקוטק אחר, הפתוח 24 שעות ביממה. כשהיא רואה כי אין קופצים רבים על ההצעה, היא דורשת במפגיע כי נבוא אליה לארוחת צהריים של שבת, בעוד כשמונה שעות. איש אינו מתחייב.

ארבע ועשרים לפנות בוקר בלובי של פלאזה. הברזילאי השיכור הולך בצעדי סמבה ומתופף בכפית על הבקבוק. שוער חמור סבר ניגש אליו, ובעדינות של למוד טיפול בציפורים מוזרות הוא מבקש ומקבל את הכפית, רכוש המלון. סדר חייב להיות. הברזילאים במכונית אחת, הישראלים והכווייתים באחרת, עושים דרכם איש איש למלונו. סאלי לו והגרמני הצעיר שלה נוסעים ביחד, אל ביתה.

ארבע שעות אחר כך, אני מתעוררת עם כאב ראש רציני של לאחר סביאה. בחדר האוכל אני מופתעת לפגוש את רותי, כולה נכונה ודרוכה לקרב, כשרק צלליות האיפור סביב עיניה, הכהות מן הרגיל, מסתירות את הלילה שהיה. רותי שואלת אם אני מגיעה לארוחת הצהריים אצל סאלי לו, משכנעת אותי להצטרף. רק כשאנחנו מגיעים לשם, אני נוכחת, כי היתה זקוקה לי כמסווה לכוונותיה שלה. היא והגרמני של סאלי לו ששוב אינו הגרמני של סאלי לו אלא של רותי, יוצאים ביחד. סאלי לו מתנדבת להביא אותי בחזרה למלון, ואני מתעלמת מרמזיה.

אני מקנאה. ויותר משאני מקנאה – אני תופסת שאין לי כל עילה לקנא. אבל הגרמני הזה ורותי, זו לא בדיוק התמונה המחמיאה לי, כמאהבת. וחוץ מזה, תחושה של החמצת תכנון. התקוות שפיתחתי לקראת הנסיעה, הרעיון של להיות עם רותי משך ימים רצופים.

כשדיברתי איתה, אחרי זמן רב, על הדברים האלה, סיפרה לי רותי כי לכך בדיוק התכוונה. הגרמני, כך לפחות סיפרה, הופתע כשביקשה ממנו לפנות ישירות למלון ולהשאירה שם. היא אומרת שרצתה להבהיר לי שלא הכל מובטח לי. שהיא בוודאי שאינה בבחינת דבר שיש לקבלו כמובן מאליו. שלעולם לא תהפוך לכזאת. ועד היום איני יודעת אם ללכת אחר תחושת הלב של הקינאה של קלן, או אחר ההסבר ההגיוני של רותי. ועד היום אני מקנאה, בלתי בטוחה. בעיקר כשאני עוברת על הלוח ובודקת את מועד המסע לגרמניה, משווה אותו עם מועד הלידה, מחסרת את הימים ומגיעה לכתשעה חודשים.