דנה רבינוביץ ישבה בביתה, עוברת על הודעות הדואר האלקטרוני בתיבה הפרטית שלה. זה היה בוקר פנוי של יום ראשון, לאחר סוף שבוע של תורנות מפקד תורן. חשבון מהיר אותו ערכה בינה לבין עצמה, הורה כי נכונה לה רק עוד תורנות אחת כזאת לפני שתפרוש מהצבא ותצטרף – כפי שסיכמה כבר בתקיעת יד – אל גולן ואל אלול. בינתיים, כבר בילתה לא מעט שעות במסגרת המיזם שלהם.

צלצול הטלפון הגיע בדיוק ברגע שבו מחקה – שוב – הודעה המפצירה בה לשוב ולשהות במלון בנהריה שבו בילתה את ירח הדבש שלה. חודשים אחדים קודם לכן, ציינו השניים יום נשואין והחליטו בפרץ של נוסטלגיה לחזור למלון ההוא – רק על-מנת לגלות עד כמה השתנו הדברים. "אני לא יודעת אם אלה הדרישות שלנו שנעשו גבוהות יותר, או המקום שהידרדר כל כך,” אמרה לבעלה בעודם עושים את הדרך בחזרה למרכז.

קולה של בתה, נועה, מעברו השני של הקו, היה מוטרד. "אמא, את חייבת לעזור לי. אני צריכה לקנות נעליים.”

"אבל חמודה, יש לך נעליים. חוץ מזה, את לא לקחת אתמול איזה זוג של טלי, חברה שלך?"

"כן. אבל הוא מלא בדם."

דנה ניסתה להישמע משועשעת: אחרי הכל, קולה של נועה היה שלו להפליא. "משהו שאת רוצה לספר לי על איך היה היום בבית ספר? ניתחתם צפרדע?"

"שום דבר מיוחד, נתלשה לי הציפורן מהמקום. תשמעי, אני לא יכולה לדבר עכשיו, האחות כאן דופקת לי מבטים.

עכשיו כבר הפכה הדאגה את דיבורה של דנה לדחוס יותר. "איזו אחות?! איזו ציפורן?! נועה על מה את מדברת??"

"האחות שליד הטלפון במיון. הציפורן שירדה לי. זאת אומרת, היא לא ממש ירדה לי, יותר נתלשה כששי עלה עלי, וברגע הראשון, אפילו לא הבנתי שהיא נתלשה ותלויה רק בקצה שלה, ואז ראיתי את הדם על הרצפה, ואז עקבתי אחריו, ואז ראיתי שהוא בא ממני, ואז טלי התחילה לצעוק עלי שכל פעם כשהיא מלווה לי משהו הוא נהרס ואז –"

"מי הוריד לך את הציפורן??"

"שי. חבר שלי מהכיתה. הוא קיבל אופנוע חדש, ועשה פוזה, והתקרב בשביל להפחיד אותי ועלה לי על הרגל. אבל זה לא היה בכוונה."

"אין בעיה חמודה. אני מקווה שיש לו ביטוח טוב, כי גם תביעת הפיצויים לא תהייה בכוונה. אני מייד באה."

ארבע שעות אחר כך, עושה דרכה לאשנבי משרד הקבלה בבית-החולים כדי להסדיר את מכתב השחרור של נועה, הופתעה דנה לראת את אלול עומד בכניסה למיון, מחזיק בידו קופסת גפרורים ולוחש אליה.

"בואו חמודות שלי. בואו אל המקום שממנו כל הקריירה שלי התחילה, בואו אל עולמות הסבל. אין דבר שמעניק יותר השראה מאשר וגינוסמוסים, אפנדציטים ופטריות מסוג אפשטיין-באך בבתי השחי. כאן פיתחתי את התוכנות הראשונות שלי, כאן, בין דלקות בכבד לבעיות בדרכי השתן אשים קץ למחסום היצירתי שלי."

הוא היה מנותק לחלוטין מסביבתו, ודנה החליטה לעקוב אחריו, מקפידה שלא להביט אל תוך עיניו המזוגגות. אלול הכניס את הקופסה לכיסו, צועד אל המעליות, והיא מאחוריו. במעלית נעמד ופניו אל הפינה, כתלמיד שהוענש. עוד רגע, והוא מתיישב על כורסה במבואה למחלקה האונקולוגית. אחות שעברה במקום הבחינה במוזרות האופפת אותו, ושאלה לפשר ישיבתו שם.

"זה סיפור ארוך ועצוב. את יודעת, כבר הייתי כאן פעם, לפני כמה שנים. לא חשבתי שאחזור. קיוויתי שלעולם לא אצטרך."

"לפעמים חושבים שנגמר, שנפטרנו מזה, והופ! זה חוזר. אבל אתה יודע, שלפי הסטטיסטיקה זה לא סוף הדרך."

"אבל הפעם זה עוד יותר חמור מהפעם שעברה. יש לי הרגשה שאני הולך להיות פה עוד הרבה."

מכבדת את פרטיותו, פנתה דנה לאחור וחזרה אל משרדי הקבלה. בדרך העיפה מבט נוסף לאחור, קולטת שוב את אלול מתחת לשלט המחלקה האונקולוגית.