בבוקר שלמחרת, עמדו אבי וגולן זה לצד זה במטבחון שבשולי המשרד, מכינים לעצמם קפה ראשון. ראובן אלול עמד ליד שולחנו שלו, בקצה השני של החדר, ומתעסק במשהו, כשגבו אליהם.

אבי בחש במרץ כפית סוכר שניה. "אני נשבע לך, זאת פעם אחרונה שאני נשאר כאן בלילה ומגלה שהמנקה מסתובבת ומפריעה לי לעבוד. יש גבול לפראייריות.”

"אני לא מבין למה אתה בוחר להגדיר את זה כפראייריות, אני המון פעמים נשאר לקבל את המנקה כשאשתי יוצאת, ואני לא מגדיר את זה כפראייריות, אני מגדיר את זה כנתינה. ואני נהנה לעשות את זה."

"אתה יודע, מה שמדהים זה לא זה שהן גורמות לכם להוריד את האשפה, לתקן את המדיח ולחכות למנקה. מה שמדהים זה שהן גם ממש מצליחות לגרום לכם להאמין שאתם נהנים מזה."

"כשבסופם של הורדת האשפה, תיקון המדיח וקבלת המנקה מחכה לך אישתך אסירת התודה, אתה באמת נהנה מזה. אגב, אם מדברים על בנות זוג לחיים, מה שלום פוש?"

אבי הסתגל באי-רצון לשינוי נושא השיחה. "היא בסדר.”

"את האמת, אתם עדיין ישנים ביחד?"

"בזמן האחרון היא מעדיפה לישון על הספה."

"טוב ככה זה עם כלבות וכלבים, עקביות זה לא הצד החזק שלהם. לי הייתה פעם לברדורית…"

שטף הדיבור של גולן נקטע לפתע, הוא הסתובב אל אלול וקולו אגר דציבלים. "אלול! מה אתה עושה?!"

אלול נפנה אליו תוך שהוא חושף נחיל נמלים על השולחן, שאותו הוציא מקופסאות גפרורים. מתלבט אם להביט בגולן או בנמלים, החל מסביר בטון של מי שמתייחס לעניין מובן מאליו: "אני מאלף את הנמלים שלי.” קולו נעשה רך יותר, כשהחווה באצבע לעבר השולחן "תראה כמה יפה הקטנות האלו צועדות.” ולפתע, עבר לצעקה שלא הייתה מביישת את ותיקי הרס"רים לדורותיהם. "ימינה! שמאלה! ימינה! שמאלה!"

אבי משך כתפיים. ההתנהלות האזוטרית של אלול הייתה לשם דבר ביחידה, וגם אם עד היום, לאורך שלוש השנים בצבא ועוד כמה חודשים של עבודה משותפת מעולם לא נתקל בה בפועל – היה לו ברור שתצוץ על פני השטח ביום מן הימים.

"אני אפילו לא הולך לשאול,” הפטיר, עושה דרכו אל שולחן העבודה שלו, שומר קשר עין עם תהלוכת הנמלים.

"ברור שאתה לא הולך לשאול! אף אחד לא הולך לשאול! למה שמישהו ישאל, למה שלמישהו יהיה אכפת שאני נמצא בעיצומו של המחסום היצירתי הקשה ביותר מאז שוברט והסימפוניה הבלתי גמורה שלו! שכבר כמעט שבועיים אני לא מצליח לחשוב על שום דבר חדש! אחר! מקורי! שאובדן ההשראה שלי כל כך חריף שאני מאלף נמלים כדי להחזיר לעצמי את תחושת השליטה בחיי!"

הפאתוס של אלול היה עירוב סגנונות של פוליטיקאי המתאמץ להוכיח את חפותו מול טענות שחיתות – ואב הנוזף בבנו. "כן, לאף אחד לא אכפת בחברה הזאת, במיקרוקוסמוס המנוכר הזה של תוכנות וביטים. טיפה אחת של חמלה אנושית לא נשארה בנו בני האדם. כנראה שאאלץ להמשיך לחפש אותה בנמלים…”. הוא שב ופנה לנמלים שלו, בהוראות צעידה "ימינה! שמאלה!,” ואז נרגע, והוריד את עוצמת הדיבור עד שנשמעה באברי החישה של הנמלים בלבד.

אבי הניד ראש. "טוב, לכל חברה יש את המטורף שלה. אני חייב ללכת לטלפן לפוש, אם היא לא תשמע את הקול שלי במזכירה היא תישאר עוד שבוע על הספה,” הודיע חגיגית.

"רק מטורף אחד???" תהה גולן בקול, כאילו דיבר בינו לבין עצמו ועדיין מוודא ששני שותפיו למשרד יישמעו את התהיה הזאת.