אני יודעת שעד שהדברים לא ייכתבו, הם לא יהיו סגורים מבחינתי. למעשה, כלל לא בטוח שייסגרו גם אחר אז. ואני בוחרת לנסות לסגור את הצד הזה, שלי, במהלך חד-צדדי: לבנות את התמונה שלי. שנינו הרי יודעים שמי שכותב את סיכום הדיון קובע למעשה את רוח המסקנות, וכך אני בוחרת לכתוב את הסיכום מה שיש ביננו. סיכום ביניים, זמני, או סיכום סופי? איני יודעת עדיין.

שנינו מכירים הרי היטב את סוגיית חופש הבחירה. "לפתח חטאת רובץ ואת תמשל בו", אומר ספר בראשית: ואנחנו מגדירים את מהות החטא – ואנחנו מחליטים כיצד נמשול בו. הצורך בשליטה הוא בעצם הרצון שלנו להטביע חותם על העולם: האדם הקדמון מתרגל שליטה בצבע ומותיר ציורים על קירות מערות – והרי לך החותם שלו. הקומפוזיטור שולט בתזמורת, ועוטף את העולם בצליליו. וכך גם הלאה, כל אדם מבקש לשלוט במרחב הפרטי שלו – ובנקודות הממשק של המרחב הזה עם הסביבה, ועם הזמן.

עד כמה השליטה היא בגדר אשליה? זו כבר שאלה של אמונה דתית-מיסטית, וכל תשובה כאן היא תשובה טובה. לא יכולנו לשלוט, למשל, בעצם המפגש הראשוני ביננו. אבל אפשרנו אותו מכוח בחירה חופשית אותה קיבלנו, לבוא ללמוד באותו מקום, ואחר כך להתקרב זה לזה. וגם אם דומה כי הדרך הלאה הייתה סלולה לכאורה – היא הרי אינה אוטומטית, ושלטנו בה ברמה כזאת או אחרת. "הכל צפוי והרשות נתונה". ולמה אם כך "הכל צפוי"? מדוע ואיפה חוסר השליטה? המדע ידבר על המבנה האטומי או על הצופן הגנטי. הפסיכולוגיה – על האני העליון שלנו, המכתיב את התנהגותנו, יחד עם עניינים אדיפאליים ושאר ירקות. המאמינים ישתמשו במונחים של גורל, ובנימוקים מעולם האלוהות הזאת או האחרת.

בעצם, גם ההחלטה של האדם להכניס את אלוהים אל המשוואה – היא סוג של חיפוש אחר נוסחת שליטה: היות ואיני יכולה לשלוט בכל – אני בוחרת להעביר את השליטה לידיו של מי שמסוגל לה. ויש לישות השולטת מערכת ברורה להפליא של כללי עשה ואל תעשה – ולפתע העולם כולו ברור ומסודר.

ועדיין, אני מעדיפה את הגישה האחרת: זו המותירה את ההחלטה בידי שלי. ואני בוחרת לשלוט – ממש כשם שיש רגעים שבהם בחרתי להירגע ולתת לזרם לשאת אותי. וידעתי שהזרם הזה יביא אותי אל מקומות חדשים, וקסומים, והתענגתי על ההיסחפות. קלטתי את איוושת הרוח הקלילה שאי אפשר היה לחוש בה אילו הייתי עסוקה בחתירה ובהכוונת מפרשים. ושילמתי את המחיר.

לעתים אני חושבת, שהתאונה חייבת היתה להתרחש. כמו בתסריט בלשי, הכל מוליך אל הפתרון האחד, הבלתי נמנע. אתה, שמואל, וגוטמן שעוד נגיע אליו, ובוודאי שכך לגבי רותי. ואני באמצע. אשמה בחלק, נסחפת בחלק אחר. כנראה שזה היה באמת הפתרון היחידי לתסריט. נכנסת למכונית, מניעה, עולה על הכביש המהיר ודוהרת לתהום. צילום משלוש זוויות של המכונית הנחבטת אל הסלע, הולכת ונמעכת, הולכת ומאבדת צורה. תאונה? התאבדות? מסך. חומר למחשבה לצופים החוזרים הביתה.

אלא שלא אני נהגתי את המכונית ההיא. לא אני ביליתי את השניות האחרונות של חיי כשההגה, או מה שנותר ממנו, נעוץ בסרעפתי הקרועה. הפנטאסטי ביותר הוא שאני יכולה עכשיו לשחזר את מהלך התאונה כאילו קרו הדברים למישהו אחר. מן הילוך איטי של עקיפה בעיקול הדרך, כתם השמן וההחלקה האינסופית לעבר מעקה הביטחון, כשהנהג שלשמאלי משחק חסר אונים בהגה, ואני, במושב שעל ידו, הודפת עצמי לתוך הכיסא, לוחצת את שתי הידיים אל הפינות המרופדות, סמוך לירכי. אחר כך – החבטה, והמכונית המתרוממת, והריחוף אל צלע ההר, והמכה, ותחושת החום המציפה את הרגל, והכאב.

הדבר הבא שאני זוכרת, הוא הרדיו המוסיף לנגן את השמאלץ של מוסיקת בין ערביים בקול השלום. המכונית מקומטת כפסל סוריאליסטי גרוטסקי, והרדיו תקוע במעוקם, שעה שנט קינג קול שר על מונה ליזה של לאונרדו בקול קטיפה מלטף, חושני.

אחר כך, באו אנשי מגן דוד אדום, ומכבי האש ריתכו את דרכי החוצה. אמרו לי, שבמבט מלמעלה, מן הכביש אל הערוץ בו היתה המכונית מוטלת, אי אפשר היה להאמין שמישהו נותר שם בחיים.

ככל שאני חושבת על כך יותר, אני משוכנעת שזו היתה הכוונה: הפתרון הבלתי נמנע. אלא שמשהו שיבש את חישובי הבימאי, וכך במקום האתר המתאים ביותר לסצנת הסיום הזאת, סמוך למנזר בלטרון, אירעה התאונה היכן שאירעה, גבוה יותר במעלה שער הגיא. שיבוש נוסף הוא כמובן בעובדה שאני יושבת כאן על מנת לכתוב את הדברים. בעצם, אולי איני לגמרי כאן, ואני מוסיפה להסתכל מבחוץ פנימה, על שפרה אחרת שאינו אלא דמות מריונטה הנקלעת לתאונות, ולאהבות, ולחיי מחזה. בעצם, אולי לא היתה שפרה של לפני התאונה אלא דמות מריונטה כזאת, ובאותו רגע של מפגש בין המתכת לאבן נולדה שפרה חדשה, שהיא היא האמיתית.