א.

הוא ניגש לתכנון הרומן שלו כשם שמהנדסים ניגשים לתכנון מטוס קרב או מל"ט חדש. הגדרת משימות בהן יידרש המטוס לעמוד, מעטפת ביצועים, מחיר רצוי, וקהל יעד: פרופיל של חילות האוויר העתידים לרכוש אותו, וההעדפות המיוחדות להם. על פי האנלוגיה שלו, ברשימת נקודות אותה ערך על דף נייר שאותו הניח לימין המחשב, המשימה הראשונה מבחינתו היא ספר "מעניין". כל משפט וכל פסקה חייבים לעמוד בקריטריון הזה. "מעטפת ביצועים", הכוללת בעולם התעופתי נתוני טווח מירבי, מהירות טיסה גובה טיסה, יכולת נשיאה, כושר תמרון ויכולות חמקנות – תורגמה בדף ההנחיות שלו לנקודות "עלילה", "דמויות", "הפתעה". וכשניגש להגדיר את קהל היעד – הסתפק במילה אחת: "אני". כך, הוא כותב את עצמו לעצמו, על מנת למצוא מחדש את מי שהוא.

הנקודה הראשונה שלו תחת "עלילה" הייתה "אישה". הוא אוהב אתגרים. והוא יודע כל מה שהוא צריך לדעת כגבר – ולכן יכתוב עלילה שהגיבורה הראשית המניעה אותה היא אישה. מה שאומר שממש כשם שטייס העובר ממטוס אחד למטוס אחר חייב בהכשרה ובלימוד – גם הוא חייב ללמוד טוב יותר אודות נשים. וכיוון שהמטרה היא ספרות – ראוי להתחיל בספרות. אנה קרנינה הייתה הראשונה, ואחר כך באו מאדאם בובארי וחנה של מיכאל. אלא שאז הבין שכנראה טעה, כיוון שהספרים שבהם בחר נכתבו כולם על ידי גברים. ונקודת הראייה החסרה לו היא של נשים הכותבות על נשים בפרט ועל העולם בכלל, ולא זו המוכרת לו כל כך, של הגבר. הוא קרא את וירג'יניה וולף, ואת שרלוט ברונטה, ואמילי ברונטה, והרפר לי, וסילביה פלאת ודוריס לסינג. והוא קרא סופרות עבריות מאלונה פרנקל דרך עירית לינור ועד דורית רביניאן. וערך טבלה השוואתית שבה הציב מימין "כתיבה גברית" ומשמאל "כתיבה נשית", וסיכם לעצמו שנשים מתמקדות במה שמרגיש הגיבור שלהם – בין אם הוא גבר ובין אם אשה, בעוד גברים מתמקדים בפעולה של הגיבור הזה. גברים כותבים "עשה". נשים כותבות "חשבה". והיוצאים מן הכלל הם אותם קומץ גברים שמצליחים להיכנס לעורן של נשים. עוז במיכאל שלי. גרוסמן באישה בורחת מבשורה.

הוא לקח את המתווה הכללי של מסע שורשים – ובנה אותו מחדש כשבמרכזו משפחה המצטיירת בראשית הספר כמודל אידיאלי. סב וסבתא קשישים, צלולים ומתפקדים להפליא; בתם – שהיא הגיבורה הראשית, יחד עם בעלה ושני ילדיהם. כל אחד מהשישה היה אחראי לקול משלו ולחלק משלו, במסגרת פוליפונית המשתלבת לתמונה אחת שלמה. לאורך המסע, יתברר שהסבתא מכסה בהצלחה על שיטיון הולך ומתפתח של סבא – ועל מחלה סופנית ממנה תמות במהלך הטיסה חזרה. הנכד ינצל את ההזדמנות על מנת לצאת מהארון ולהכריז על נטייתו המינית הנתפסת בעיני אביו כחרפה. הנכדה תבשר שהיא מתכוונת לזנוח את לימודי הרפואה שבהם החלה לטובת לימודי קולנוע. והאמא – הגיבורה הראשית – תגיע במהלך הטיול הזה למסקנה לפיה אין עוד טעם בחיי הנשואין שלה: היא מסרבת להמשיך ולהגדיר עצמה על פי מי שהיא מטפלת בו, ורוצה לפצוח בחיים משלה. לא בתור אשתו של, העוקבת אחר תהפוכות חייו – לרבות אלה שהוא מסתיר ממנה. לא בתור בתם של. לא בתור אמא של. בפעם הראשונה – היא לעצמה, ולעצמה בלבד. היה בגיבורה הראשית שלו הרבה מסיגל. אחרי הכל – היא הייתה האישה שאותה הכיר יותר מאשר כל אישה אחרת. אבל הוא הבין תוך כדי תהליך התכנון, שבעצם איננו מכירים אנשים אחרים, אפילו את הקרובים ביותר אלינו. שההכרות שלנו עם האחר היא בעצם הכרות עם מי שהיינו רוצים שהאחר הזה יהיה.

כמו גנב תכשיטים המשבץ מחדש אבנים יקרות שהגיעו לידיו במשימת הפשע העדכנית ביותר שלו, נטל אשבל את פרקי טיול השורשים ועשה בהם כרצונו. כך, שאב השראה מאנשים ומאירועים, משנה שמות, מוסיף תיאורי גוף ופנים ואופן תנועה וסגנון דיבור שהוא בונה מדמיונו וגונב מאנשים שהכיר, מארגן מחדש את הסדר הפנימי של ימי הטיול על מנת שישתלבו בסיפורים השונים המובאים בגוף ראשון מפי בני המשפחה, בעוד תיאור האם, הכתובה בגוף שלישי, מספק את המעברים בין החלקים האלה העומדים גם כל אחד בפני עצמו. נקודת השיא – רגע השבירה של האם וההכרה בסיום נשואיה – מתרחשת במוצאי יום הביקור בקוזובה.

כשסיים את פרץ הכתיבה היצירתית שלו, עמדה ספירת המילים בתוכנת ה- Word שלו על כמעט שישים אלף. הוא החל לכתוב בסתו, ועכשיו כבר אנשים מתעניינים בנימוס היכן הוא עושה את ליל הסדר. וממש כשם שבעלי חיים בטבע מחדשים פעילות ומגבירים קצב עם כניסת האביב – כך החליט חנן להציג את אלפי המילים שלו למבחנן של עיניים נוספות.