אפרת ידעה שהטקסט גנוב. היה ברור לה שלא ייתכן ששהרבני כתב את בחזרה לקוזובה, הרבה לפני שהייתה מסוגלת להוכיח זאת. היא ידעה ששהרבני גונב טקסטים מאנשים הכותבים אותם בזיעת אפם ומתוך מרור חייהם, סוחט ומאיים על מי שמנסים להתייצב ולעמוד מולו.

היא ידעה זאת, והתלבטה שוב ושוב בבוקר שבו נסעה אל בית הכלא על מנת לקבל שם אות הוקרה מטעם מפקד המקום ובשם שירות בתי הסוהר. תעודת ההוקרה הממוסגרת ניתנה לה "על מסירותה לעבודה כמדריכת חוג הכתיבה היוצרת", החוג שבו השתתף יוסף שהרבני וממנו צמח כשרונו. מיד לאחר שהתפרסם הסיפור הקצר פרי עטו, ועוד יותר מכך לאחר שפורסם ספרו והיה לרב מכר – היה בית הסוהר שלה למושא הערכה בשירות כולו. והיא עצמה הוזמנה להרצות בהשתלמויות של קציני תרבות ומדריכים בתחומים נוספים, העובדים בבתי סוהר ברחבי הארץ.

היא הבינה שהטקסט גנוב, כשם שהבינה כאישה נשואה צעירה שפריטים מסויימים שהופיעו בביתה ובבית בעלה לא נרכשו כחוק. פה פמוטים, שם מכשיר טלוויזיה משוכלל – בעוד האיש שהוציא אותה מבית הוריה עובד לכאורה בשכר זעום בבית דפוס. היא גדלה במקום שהחל דרכו כמעברה, ילדה יחידה להורים מבוגרים במיוחד. לכל אחד מהוריה הייתה משפחה משלו, וילדים מתבגרים, עד שבאו הגרמנים. הם עלו בנפרד לארץ, וכאן מצאו עצמם בצריפים סמוכים במעברה. וכיוון שיש מי שמאמינים שהסבל קל יותר בשניים – נישאו בטקס שערך להם הרב התימני המקומי, במבטא שאותו לא הבינו. אמה – שעברה כבר כמה וכמה הריונות, הייתה בטוחה שבגילה, ולנוכח אי-סדירות הווסת שאותה החלה לחוות – שוב לא תהרה. ותחילה, בשל אותה אי-סדירות, כלל לא הבינה שהיא בהריון, וההריון הזה היה אפילו קל במיוחד – ללא שמץ של בחילות בשליש הראשון. ורק כאשר החלה בטנה תופחת, והיא חששה שאולי לקתה בגידול דוגמת זה שהרג את שכנתה – בישר לה הרופא בצריף קופת החולים שהיא עתידה ללדת בתוך כארבעה חודשים. את שמה הישראלי כל כך, חבה אפרת לעובדת סוציאלית שהגיעה למעברה, ופגשה באם ההרה. ושתי האפרתות היו כאם ובתה: המבוגרת יותר, שנולדה בקיבוץ ועברה לסביבה הזאת, והילדה הצעירה שפטפטה בעברית מושלמת ונכונה הרבה יותר מזו של הוריה, בעוד הם מתקשרים זה עם זו באידיש ובפולנית. וכשאפרת הגדולה עברה למקום אחר, בתוך שנות גיל ההתבגרות של אפרת הקטנה – נותרה אפרת יחד עם הפיכתה לנערה יפה להפליא ללא מישהו שאפשר לסמוך עליו. בוודאי שאי אפשר לסמוך על ליאון, שהפעיל את הקולנוע המקומי ונתן לה 25 אגורות תמורת טיאטוא האולם לאחר הצגת הערב, והתיר לה גם לצפות חינם מדי ערב בסרט – מרגע שהתברר לה כי התשלום הזה כולל גם את עיניו המציצות בתאווה דרך חור שקדח בקיר חדר השירותים, עוקבות אחריה בעת שהיא מחליפה בגדים, ואת היד שהחליקה על אחוריה, או חמור יותר על שדיה, כל אימת שעברה בסמוך לו.

הצורך של אפרת במישהו לסמוך עליו, שינחה אותה ויוביל אותה – הוביל אותה לוותר על השירות הצבאי שעליו חלמה, ולהינשא בשבוע בו ציינה את יום הולדתה ה- 18. היא מעולם לא אהבה את שוקי, שכולם אמרו שאין לו אבא כי אבא שלו היה נשוי בכלל לאישה אחרת. אבל שוקי היה יפה תואר, שחום – והיחיד בשכונה שרכב על אופנוע. ושוקי ידע שאביו הנעלם הוא שנתן לאמו את הכסף על מנת לרכוש את האופנוע הזה.

אפרת השתאתה כאשר שנה אחר כך, במלאת לו 65, מסר יוסף זכאי – שהיה אורח כבוד בחתונה שלה – את ניהול עסקי הדפוס שבבעלותו לידיו של שוקי, פועל הדפוס שלו. לאחר דורות בהם עברו העסקים האלה בתוך המשפחה עצמה – חתמו ידיים זרות על אישורי הזמנות, המחאות תשלום לספקים ומאזנים שנתיים שהוגשו במועדם לשלטונות המס. שלוש שנים אחר כך, כאשר מת יוסף זכאי מדום לב, הופתעו שני בניו לגלות בצוואתו כי שוקי הוא שיירש מחצית מנכסי אביהם, בעוד הם נדרשים להסתפק ולחלוק ביניהם את המחצית הנותרת. היוזמה לפנות לעורך דין עלה מכיוונו של מוטי, הבן הצעיר – שהפר לצורך זה את הנדר שנדר שלא להחליף עוד מילה וחצי מילה עם אחיו, לאחר שזה גזל ממנו את חברתו ונישא לה. "מילא אנחנו, אבל איך הוא עושה דבר כזה לסבתא עליה השלום?", התמרמר אלי זכאי, הבכור.

96 שנות חייה של סבתא שלהם העבירו אותה מעידן הסוס והעגלה – אל עידן מטוס הסילון, הטלוויזיה הרב-ערוצית והאינטרנט. בערוב ימיה, נהגה לשבת בכסא הגלגלים שלה, להעביר בידה האחת שעוד תפקדה חלקית דפים בספר שלה, המודפס צרפתית – ולהעיף במקביל עיין במשחקי הכדורסל של מכבי תל אביב, המתנהלים על גבי מסך הטלוויזיה, ברקע. הצרפתית המרוקאית שלה היתה שזורת התלהבות ממיקי ברקוביץ, "שרוקד כמו בלרינה".

יותר משישים שנה לאחר שעלתה לישראל, נאחזה עדיין סבתא באות המודפסת בצרפתית. מחפשת אחר מכנה משותף ונושאי שיחה עם נכדיה, המתינה בשקיקה לתרגום חדש לצרפתית של עמוס עוז, ומאיר שלו ושל דוד גרוסמן – על מנת שתוכל לקראם ולשוחח עליהם. קסם הדפוס, שסחף אותה במאמרים ציוניים לעזוב את מרוקו בדרכה אל המזרח, הילך עליה גם בערוב ימינו.

"המדינה הזאת כולה נולדה על גשר של נייר ועמודים של אותיות דפוס", נהגה סבתא לטעון שוב ושוב, מסבירה כי מי שמעיין בקורות חייהם של אבות הציונות ומנהיגי המדינה מגלה מכנה משותף מפתיע: הרצל, אחד העם, ברל כצנלסון, מנחם בגין – אלה רק מקצת מובילי המהפיכה הציונית שכללו בשלב כזה או אחר של חייהם את התואר "עתונאי" בכרטיס הביקור שלהם. מהפיכות, על פי טבען, נולדות בחזונם של מעטים – עד שהן יוצאות לרחוב וצוברות שם אהדה, המביאה אותן אל מרכז סדר היום. והיציאה לרחוב נשענת על המילה הכתובה. מכפיל הכוח של הדפוס גדול פי כמה וכמה מזה של הנאום, למשל.

סובב בין מכונות הדפוס באולם התעשייתי הענק בעיירה שאליה הועבר העסק המשפחתי בהשראת תמריצים ממשלתיים נדיבים בעידן פנחס ספיר, היה יוסף זכאי נושם מלוא החזה את ריחו החריף של צבע הדפוס. אנשים אחרים נטרדים מהריח הזה. יש שמפתחים במהירות כאב ראש המכריח אותם לצאת מן האולם הדחוס אדי צבע, ולנשום אוויר צח. במשפחת זכאי – הריח הזה הוא ריח הבית. כמו ריח הקציצות של סבתא, כמו ניחוח ה- 4711 של סבא. מבחינתו של יוסף זכאי – זה ריח הקסם. קסם הדפוס.

הפנייה של יורשיו זכאי אל עורך הדין על מנת לערער על הצוואה הסתיימה במפח נפש. מסמכים חתומים אותם שלף שוקי העידו כי יוסף זכאי הוא אביו, וביססו את חלקו בעסק. אלא שלאחר זמן לא רב התברר כי שוקי אינו מעוניין בעבודה עצמה, והדפוס אינו קוסם לו. ולעומתו אפרת, שאותה מינה לשבת במקומו, על מנת שיוכל להתפנות לחבריו – נשבתה בקסם והלכה שבי אחריו. ותוך כדי עבודה – החלה גם ללמוד באוניברסיטה שאליה נסעה תחילה יום בשבוע. אחר כך – יומיים. ואת מקומה של אפרת שהייתה צריכה גבר על מנת שיגן עליה – תפסה אפרת אחרת: בטוחה בעצמה, שיטתית, עצמאית. וכשהשלימה תואר ראשון – התגרשה משוקי, ולקחה את בתה מיכל ועברה לקיבוץ, על מנת לעבוד שם כמורה. במקביל, שקדה על לימודי התואר השני.

את עבודת המאסטר שלה בסוציולוגיה, באוניברסיטה העברית בירושלים, הקדישה אפרת להשלכות החברתיות של מהפיכות בטכנולוגיית הדפוס, ובעקבותיהן להשלכות מהפיכת המידע. קסם הדפוס משך אותה, מאז הציג אחד המרצים את חוק שימור המדיה: הופעתו של מדיום תקשורת חדש לעולם אינה מייתרת ומחסלת את הצורך בקיומו של מדיום ותיק ממנו. לכל היותר – היא מסיטה את המדיום הוותיק לתחום מוגדר ומצומצם יותר. אנשים מוסיפים לחרוט באבן גם אחרי היות הקלף. עיין ערך מצבות, למשל. אנשים ממשיכים לכתוב מגילות קלף גם אחרי היות הדפוס. תעודות יקרות ערך או כתבי קודש. ואנשים מוסיפים לקרוא את המילה המודפסת על גבי נייר גם כאשר הטלוויזיה והאינטרנט זמינים לשירותם. אפרת לימדה את מיכל לקרוא כבר בגיל חמש, מרחיקה אותה מהטלוויזיה ומקפידה לקרוא לה מדי ערב סיפורים מספר מודפס. לעתים, הייתה כותבת למיכל סיפור בחרוזים, מעטרת באיורים שאותם מצאה באינטרנט, וכורכת בספיראלה.

הקריאה בספרי ילדים החזירה אותה אל אפרת הגדולה, שקראה לה בספרים אותם שאלה בספריה הציבורית. יותר מפעם אחת, מצאה עצמה מתרגזת לנוכח רדידות השפה ברבים מהספרים החדשים. הספרים ההם, בתרגום ארכאי, חייבו לא פעם הפסקות לצורך ביאורים. ואפרת אהבה את השיחה שהתפתחה בהפסקות האלה לא פחות מאשר את העלילה עצמה. הספרים של עכשיו? ובכן, הם מסתיימים להם לפני שהתחילו. שפע התמונות הצבעוניות אינו מותיר מקום לדימיון. היא חששה כי בסופו של התהליך, אנו עתידים למצוא עצמנו דוברים שיח-חדש. שפה שונה אולי מזו שנחזתה על ידי אורוול – ועדיין שפה אחת, נחותה, השואבת אליה אוסף אינסופי מעולמות דימויים שונים, רק על מנת לשטח, לסנן החוצה את כל מה שאינו ניתן לעיכול בקלות על ידי המכנה המשותף הנרחב, ולהיוותר עם ריק מטריד.

לצד הסיפורים בחרוזים אותם כתבה והוקראו מדי שנה בגאווה בחגיגות ימי הולדת – כתבה גם סיפורים ושירים שנותרו צפונים במעמקי הדיסק הקשיח. שוב ושוב, נזכרה ביוסף זכאי המקונן על הזמן שעבר מאז הדפיס לאחרונה ספרי שירה. היה לו תעריף מיוחד למשוררים שהוציאו ספרים בהוצאה עצמית, והדפיסו אצלו במחיר עלות. ספרי שירה הרי אינם משתלמים לאיש, בעידן הבלוגים והטוקבקים. וזכאי היה גאה באפשרות אותה נתנה לו עתונות ההמונים, שמכונות ההדפסה הרוטציוניות בבית הדפוס היו עסוקות בהדפסתה ברוב ימי השבוע, לממן את ספרי השירה האלה.

התואר השני הוביל את אפרת אל עבודת הדוקטורט. הנושא בו בחרה "ההתייחסות לשואה: ספרות, עתונות מודפסת, אינטרנט – שינויים במבחן הזמן והמדיום" הוביל אותה לנבור בכתביהם של סופרים בני דורות שונים, במאמרים ובידיעות שהודפסו בעתונות היומית, כמו גם במתכונת שבו פועלים אתרי תוכן עבריים סביב יום השואה, שנה אחר שנה.

כיוון שגם דוקטורנטים צריכים לאכול, ומשכורת המורה שלה שוב לא הספיקה לפרנסתה מרגע שהחליטה לעבור ולגור סמוך לאוניברסיטה – נענתה למודעת דרושים שחיפשה מנחים לחוגים לאסירים, והחלה להעביר שיעורים בכתיבה בכלל – ואחר כך גם בכתיבה יוצרת.