הסיפור הזוכה, "חטיפה, כליאת שווא ותקיפה בנסיבות מחמירות", נכתב כווידוי בגוף ראשון של אישה, המגוללת אותו בפני עובדת סוציאלית שנשלחה להכין תסקיר לקראת מתן גזר הדין במשפט אליו היא עומדת. הנאשמת יזמה וגייסה שניים מידידיה על מנת לחטוף גבר, שניהל רומן סודי עם אמה, ונטש אותה לאחר שהפרשה התגלתה על ידי האב, ובעקבותיה התפוררו חיי הנשואין של הוריה. לאחר שנכבל החטוף לכסא ונותר כלוא תחת השגחתה – היא שוברת את אצבעותיו בזו אחר זו, תוך שהיא מסבירה לו כי אילולא עשה את שעשה – לא הייתה חייבת לעסוק עתה בניהול הבית שממנו גורשה אמה. ובמקום להיות במקום שהיא נמצאת בו – הייתה מקבלת את אישור הוריה ולומדת באוניברסיטה שאליה נרשמה שלא בידיעתם, ויוצאת לחיים טובים יותר. היא נוקמת בו את חייה שלה – ולא את חיי אמה או אביה. בעשר פסקאות – כל אחת מוקדשת לאצבע אחרת בידיו של המאהב – נחשף סיפור חייה השלם של הכותבת.

מה שהדהים את אשבל עוד יותר מאשר המילים בדיוקן הכירורגי, היתה הפסקה הקצרה אודות המחבר. לא אישה – אלא גבר, יוסף שהרבני, שהצליח לכתוב טוב כל כך את הדמות הנשית. ולא סתם גבר: על פי העתון, יוסף שהרבני הוא אסיר, בוגר תיכון מקצועי, המרצה עונש בעבירות הונאה, סחיטה ואלימות. בהמשך סוף השבוע, הרהר אשבל אודות הנסיבות השונות והמוזרות שבהן נולדים סיפורים. מכיר את התהליך אותו עבר בעצמו, שעה שבחר להיכנס בכתיבתו לעורה של אישה – תהה איך נולד סיפורו של שהרבני וכיצד נכתב. כמה ימים אחר כך, הדפיס במדפסת הלייזר שלו מכתב אישי אל הזוכה בתחרות, ושלח אותו למערכת העתון בבקשה להעבירו לנמען. על המכתב – חתם כאישה, והוסיף כתובת ג'ימייל אותה פתח לצורך זה.

ימים רבים מאוחר יותר, ישאל עצמו אשבל יותר מפעם אחת מה הצית בו את הרעיון ולמה בחר להסתיר את זהותו ועוד יותר מכך – למה בחר להתחזות לאשה. במכתבו הראשון – הביע את התלהבותו מהסיפור, המדוייק כל כך. הוא נענה במכתב שהיה בו שמץ של עלגות, בו ניסה האסיר לדלות פרטים נוספים אודות מי שמולו. הסיפור אותו פיתח אשבל בתהליך שיטתי, של תכתובות שעברו לדואר אלקטרוני והפכו יום-יומיות, היה של אישה הנתונה במסגרת נשואין מגבילה וחשופה לאיומים, המוצאת לעצמה מפלט בקריאה – ומתוך כך הזדהותה עם גיבורת הסיפור זוכה התחרות.