גם בלילה, בחלום, חזר אל הרגעים האלה של סוף אוקטובר 73'. הוא היה מספר 2 במבנה שיצא להפציץ את השיירות אותן ניסו המצרים להמשיך ולקדם אל התעלה. ביעף הצליפה הראשון פגע בטנק שאיבטח את הדרך – וביעף השני במשאית שהתגלתה כמשאית תחמושת. עד היום, אינו יודע למעשה אם היה זה הדף הפיצוץ העצום של המשאית הזאת, או אולי משאית אחרת שנפגעה ממטוס שצלל מעט לפניו, או טיל SA6, או אש נ.מ שנורתה בשפע. המטוס החל לבעור, ומבט מהיר במראות הצדדיות המותקנות בתא העלה כי הנווט שלו מכוסה דם, אינו מגיב. תא הטייס נמלא עשן שחור, הוא משך במוט ההיגוי אלא שהמטוס סירב לטפס, והמשיך לאבד גובה. כשהעיף את חופת תא הטייס, גילה שאין נורה אדומה שאינה דולקת. גם בחלום, שבר מזרחה לכיוון האגם המר והבחין באונייה מצרית שירתה אליו אש נ"מ. וגם בחלום הודיע על כך בקשר וברגע שעבר את האגם, נטש את המטוס.

תלוי בין שמים לארץ ראה חנן את מטוס הפנטום ממשיך בטיסתו צפונה, כשלהבה ענקית מתמשכת מאחוריו כשובל אש ועשן מאחורי מטאור. הוא הקפיד ללוות בעיניו את המטוס, מייחל למצנח נוסף, של הנווט – אלא שהמצנח הזה לא הופיע. אשבל הסיק כי הפגיעה במטוס – ובנווט שמאחוריו – שיבשה אם את מנגנון כסא המפלט. אחרי הרעש של הטיסה הגיע השקט הצורב שבו אלה רק הוא והשמיים. המטוס התרסק הרחב ממנו, מעלה פרץ נוסף של להבות, ולאחר שניות ספורות נוספות פגע גופו בקרקע.

הוא החל לרוץ מחשש שיתגלה והתמיד בריצה הזו עד שהתרחק ממקום הנטישה, מקווה שלא נפל בשטח הנתון בשליטת אחת הארמיות המצריות. הקרקע החולית האטה את התקדמותו, אך הוא סירב לעצור. אי שם במהלך הריצה גילה כי המים הכלולים בערכת המילוט אזלו. והוא לא זכר כלל מתי שתה משקית המים, ורק ידע שהיא ריקה. הוא החליט למצוא מקום מסתור, ולהמתין ללילה. יודע שהסיכויים לפגוע בו יהיו נמוכים יותר אם לא ינוע, התחפר בחול החם כילד הקובר את גופו בשפת הים. הוא השתמש באולר על מנת לחתוך חלקים מסרבל הטיסה שלו – ופרס אותו מעל ראשו: ספק על מנת להתגונן מפני השמש, ספק על מנת להסוות עצמו מהסביבה. רק כשעצר את ריצתו הרגיש את הכאב בקרסוליו, שנפגעו בעת הנחיתה הקשה אל הקרקע, והתנפחו בתוך נעליו. הוא ידע שאסור לו לחלוץ את הנעליים, למרות הכאב – משום שהקרסוליים ימישכו להתנפח והוא לא יוכל לנעול אותן שוב. תחילה ניסה לקרוא לחילוץ באמצעות מכשיר הקשר הייעודי. כשאיש לא השיב, הבין כי הוא נמצא בנקודה שבה אין קליטה. הוא כיבה את המכשיר, על מנת לשמור על הסוללות לשעות הלילה, מקווה שיוכל לדלג לנקודה גבוהה יותר בחסות החשיכה. היה ברור לו היטב שלא יוכל לשרוד לאורך זמן במדבר ללא מים ואם לא יחולץ יהיה עליו להסגיר עצמו לידי המצרים. הוא הבין שאינו מסוגל להמשיך ולצעוד, ולפיכך החליט לישון. הוא התגאה תמיד ביכולתו להירדם בכל מצב. ומה שהעיר אותו הפעם היו קולו מסוק המרחף מעל ראשו. תחילה, היסס – מנסה לוודא כי המסוק הזה אכן שייך לצד הנכון. כשהיה בטוח – הפעיל מחדש את מכשיר הקשר, מעביר אותו למצב שידור של אלומת איכון, ואותת אליו, באמצעות הפנס שהיה איתי. ולמשב החול שהרים המסוק היה טעם של בית.

אשבל הכיר את החלום הזה היטב. לאורך עשרות השנים מ- 73' ועד היום חלם אותו שוב ושוב. הבקרים בהם היה מתעורר אחריו השיבה הזאת לאחור היו בדרך כלל מהפעלתניים והפוריים ביותר שלו. הוא בחיים. וכמה טוב להרגיש את החיים ולמצות אותם. אלא שהפעם – כמו סרט צלולויד המסתבך באחד מגלגלי השיניים של מכונת ההקרנה ונמס תוך שהחור בו הולך ומתרחב לעיני הצופים – נתקע החלום שלו בשלב הנטישה. ברגע שבו הוא מאבד שליטה: נתון כולו לחסדי כוחות חיצוניים לו, שאינם סרים למרותו. והוא הקיץ שטוף זיעה קרה.

נוטף אגלי מים סוררים ממקלחת הבוקר, שפת אשבל קומקום מים לטובת תה הצמחים אותו אימץ במהלך ימי הארווארד כמשקה הראשון של הבוקר. במרפסת הדירה גידל עציץ נענע ששרד את פיח המכוניות, ועציץ למון גרס, שעליו הוסיפו לתה הזה חמצמצות מרעננת. שקיות הניילון בהן ארוזים העתונים היו תפוחות במיוחד – כמקובל בימי שישי ובערבי חג. ובמוסף תרבות וספרות של "הארץ" התפרסמו הסיפורים הזוכים בתחרות הסיפור הקצר.