במקרים השנואים עליו, שבהם לא יכול היה להיעתר לבקשות של מי מבני משפחתו או ידידיו מחמת מצבו הכלכלי, היה סבא בוף מפטיר "מה אתם חושבים? שאני הגרף פוטוצקי?" רק במסע הזה, התברר להם שפוטוצקי אינו המצאה: אי שם לאורך ההיסטוריה היה הגרף פוטוצקי הבעלים של העיר לבוב והעיר סטניסלב – מקום הולדתו של סבא – וארמונות הפאר שלו עומדים בשתי הערים. סטניסלב מתהדרת כיום בשם איוואנו-פרנקיבסק, והכיכר המרכזית שלה משמרת את ניחוחות העבר של מבני פאר בסגנון אוסטרו-הונגרי, ובתי קפה איכותיים להפליא. פוטוצקי היה חסיד גדול של הפרדת הדת מהמדינה. לפיכך, הורה שהשורה הראשונה של בניינים סביב הכיכר לא תכלול מוסדות דת כל שהם – אלא תתמקד במסחר, עסקים ומגורים בלבד. בשורה השניה, ניצבים במרחק זעיר זה מזה מבנה הכנסיה ומבנה בית הכנסת. למעשה, המבנה הקיים כיום היה במקורו בית כנסת רפורמי, שהיה חלק ממתחם ובו כמה וכמה בתי תפילה ובתי מדרש. מי שהקימו אותו היו יהודים דוברי גרמנית מגולחי זקן, שהיו פזורים ברחבי העיר ועדיין הקפידו לשמור על המורשת היהודית שלהם. עם הקטגוריה הזאת, נמנים הוריו של סבא – גם אם לאיש לא ברור כמובן כיום האם אכן התפללו כאן.

רב של חב"ד, שמפעיל את בית הכנסת ומתפקד גם כהיסטוריון וכצומת מידע למחפשיי שורשים, מזהה את חנן ונפעם מחשיבות האורח. במסמכים שבידי הרב אין זכר לשם קנצלפולד או קורצרוק. ועדיין, הוא מסייע להם להבין את פשר הכתובת "גירקה 537" שבה נוקבת מינה הורוביץ, סבתו של סבא בוף, המזמינה בגרמנית גבוהה על נייר נושא הדפס מים של מגן דוד את אורחיה "לחגוג בביתה הפרטי את כלולות בתה, צילה, עם דוד קנצלפולד". רישום הכתובות לפני מאה שנה ויותר, כך מתברר מפי הרב, התבצע על פי מספר חלקה ולא על פי שמות רחובות ומספרי בתים. הרב יודע להפנות אותם אל איזור של בתים פרטיים שאותות הזמן ניכרים בהם. ולמרות ההזנחה, ברור כי אי-אז התגאו יושבי הבתים האלה ברוב הדרם. הארכיון העירוני סגור לחופשת קיץ והמבקרים אינם יכולים לברר בדיוק באיזה מהבתים מדובר. כמי שנמנים כיום עם האליטה בארצם הנוכחית, הם בוחרים בבית היפה ביותר – ומחליטים שכאן בדיוק התגוררה מינה. והם אינם יודעים דבר אודותיה, זולת תמונה מ- 1903 של אישה מלאת חשיבות עצמית, זקופה ומישירה מבט אל המצלמה.

בבית הקברות היהודי בעיר, ששימש את הנאצים כאתר הוצאה להורג הוקמו מצבות זיכרון לנספים – ובהם גם סבתא-רבא מינה, ואחיה דוד שהיה מורה בגמנסיה הכללית הלא יהודית, ושלח מכתב המלצה לסגן ראש עיריית ירושלים בו הוא מבקש ממנו למצוא עבודה לסבא בוף, שהוא "מחיה נפשו ומפרנס את משפחתו ממלאכת חימר". הנהג שעליו המליץ סומקין ואותו שכרו לנסיעה הזאת מצלם אותם בחזית המצבה – והם חוזרים ללבוב.

ובסוף היום, שוב התעמת עם בתו. קצת אחרי ארוחת הערב, כשהוריו עלו לחדרם והיא נותר איתה שוב בבר, סיפרה לו כי בכוונתה להתחיל לעבוד ככותבת נאומים בלשכתו של אחד משרי הימין הקיצוני: זאת המשרה הטובה ביותר שהציעו לה, והיא כבר מחפשת עבודה לא מעט זמן, ויש לא מעט דלתות שהמשרה הזאת פותחת. הוא הכיר היטב את עמדותיה הפוליטיות – הרבה שמאלה ממנו. וכיוון שכך, תהה עד כמה תהיה מסוגלת להתאים עצמה לרוח הנושבת מהלשכה הזאת בפרט – ומהממשלה בכלל. הוא שאל איך תרגיש אם בבחירות הבאות תתחזק מפלגתו של השר הזה עוד יותר – בזכות הנאומים אותם היא עתידה לכתוב. "אם אתה היית מסוגל להתפרנס מלשלוח טייסים להפציץ ולהרוג ובדרך גם לפגוע באזרחים בשם מדיניות שאתה לא מאמין בה – אני מסוגלת להתפרנס מלכתוב לטובת מדיניות שאני לא מאמינה בה", הטיחה בו. והוא ענה לה שלפעמים מילים הורגות אנשים לא פחות מפצצות. ושלפני כל קליע, תמיד יש מילים שמולידות את הלחיצה על ההדק.