א.

כשחזר מאוקראינה לתכול השמש העזה של תל אביב, חווה חנן אשבל שיבה שהייתה מבחינתו עלייה קטנה לפלשתינה אשר בלבנט. שיבה אל האור השונה כאן כל כך, לא פחות מההבדל בין האור בגובה הקרקע, על מסלול ההמראה ובין האור בגובה טיסה מירבי של 50 אלף רגל אליו נסק בטיסת הפרידה שלו מהחייל, מרגיש בפעם האחרונה את ה- F15 Eagle מדביק אותו לכסא.

ויחד עם השוני באור – השוני ביחס בין פנים לחוץ. שם – הייתה החוויה דיכוטומית: חללי הפנים תחומים לחלוטין, ומעוטי פתחים החוצה. פנים וחוץ הם עולמות נפרדים – תולדה של כלכלה ותודעת הצורך בבית מגונן מקור, אבל גם של אורחות חיים מתכנסים. גם התאורה המלאכותית קלושה – בין אם על מנת לחסוך בהוצאות, ובין אם משום שהאור השמש שלהם, אינו בוהק ואינו בהיר כזה של הלבנט.

הוא נזכר בבית של סבא וסבתא בבר כוכבא 57: האור שחדר פנימה היה מועט וסונן לרוב דרך חורים בין שלבי תריס הגלילה. התריסים האלה, כמעט שלא הורמו מלוא מהלכם. וגם משהורמו – פגש האור הנאבק בדרכו פנימה בווילונות. ביתו שלו, קיבל אותו עכשיו בחלונות פתוחים לרווחה אל אור התכלת העזה ואל שדה הגגות מנוקד דודי השמש של עירו.

שותה למחרת את קפה הבוקר שלו, מתעדכן בעתונים ובוחן פנים מוכרות של אמהות שהביאו זה עתה את ילדיהן לגן או לבית הספר ועוצרות על מנת לקחת קפה לדרך, וצעירות מקועקעות הצועדות אולי לאוניברסיטה העומדת על סף פתיחת סמסטר חדש, הרהר עד כמה הגיאוגרפיה של גליציה וההיסטוריה שלה מזכירות מעט את אלה של ישראל. צומת גיאוגרפי שבו עוברים כובשים כאלה ואחרים, וכור היתוך בין תרבויות, המשלב מערב ומזרח, צפון ודרום. וכיבוש שוב ושוב, כל פעם על ידי שלטון זר אחר. וכך, כאשר עבר ברחובות לבוב, שאל עצמו מה הגיע אלינו משם? מה מקוזובה או מווינה?

הוא זיהה היטב כמה מהגנים, מגוון וירוסים המקננים בתודעה התרבותית שלו, במשפחה, בדמות תפיסות עולם וערכים שבהם עדיין האמין. הוא איתר את שורשי הפיינשמקריות, הדקדקנות, החריצות, הקפדה על סדר, נקיון ונימוסים שהובילו אותו במעלה תפקידיו. את תפיסת המשפחתיות החובקת והתומכת של הוריו – גם אם לעתים עד כדי קורטוב של מחנק.