סבא שלי עזב את ברלין

כשהתחילו לשרוף שם ספרים.

היום ברלין היא הכי הכי אין

לברלין כולם חוזרים.

כי המילקי שם זול

והדשא ירוק בגן הגדול.

ודיור בקלות,

ואחווה ורעות.

העצים כה גבוהים בשדרה

כל נפשי אל ברלין אומרת שירה.

אפשר להוציא יהודי מברלין

יעברו להם דור או שניים

אך ברלין לא יוצאת מהנפש, תבין

ברחוב יש שם בירה ויין.

טוב יותר להיות זר בברלין

מלהיות עם זרים כאן בכנען

ודרכון גרמני כדאי להכין

אם תקרה כאן צרה, כמובן.

וגם אם סבי מתהפך בקברו

ובוכה לידו גם סבתא

אתנחם, וכוסית ארים לזכרו

בברלין עם החברה, בצוותא.

"עכשיו אני מתחיל להבין את הבעיות…", הנהן השודד.

– כבר מבין? באמת כל הכבוד. / מבין מהר. בחיי, אתה חכם. / המון פקידים בממשלה – ואתה מבין טוב מכולם. / מציגים להם חוות דעת, עם אקסל, / והפקידים האלה שמנהלים את ישראל, / במקום לדאוג לי לגז זמין וזול, / יפרשו, וילכו לעבוד בשביל טייקון גדול. / והוא מושקע בגז – אבל בכל זאת מסתבך / רק אלוהים יודע איך. / הוא לא מחזיר חובות, / אבל כשהבנק לא יכול לגבות / – הוא גם לא יכול לתת לו ליפול, / כי אז המחיקה תהיה עניין גדול. / ומנכ"ל הבנק את הבונוס רוצה לקבל / אז יד רוחצת יד, ושלום על ישראל.

– מנכ"ל מסכן, דל ואביון. / מיליון שקל בחודש בלי בונוס עשרה מיליון.

– טייקונים הם פשוט Too Big To Fall / וכשבאים אלי, אני אוכל אותה גדול.

– חזקים על חלשים. סיפור חיינו כבר.

– אז אתה רוצה את הסיפור הארוך או הקצר?

– אמרתי לך: לא ממהר. תרגיש בנוח / זה לילה שבאמת קשה יהיה לשכוח.

– אז הגרסה הארוכה. ואם אני משעמם – תגיד. / מבטיח לך חוויה אמיתית.

– דבר חופשי. אבל לפני הכל, אולי אפשר… / כדור הארץ בפינה הוא גם בר?

– כן, בדיוק. איזה וויסקי מובחר?

– למה לא. מי יודע מה יקרה עד מחר.

– קרח? סודה?

– למה לקלקל משקה? כמו שהוא. תודה.

– איש חכם. יודע איך לשתות. / תודה לך על החברה. נחמד כששיחות קולחות.

המנכ"ל מוציא שתי כוסיות, ומוזג. הם מגלגלים איש איש את המשקה, טועמים שוב ומרימים כוסית זה מול זה. השודד הוא זה שמברך ראשון.

– "לחייך?" נשמע הערב קצת מוזר / אז מה נאמר? / לחיים עד שתתאבד? הלילה או מחר?

– בוא ונסכים על "לחיי הלילה". בפירוש אפשר. / אז הגרסה הארוכה. מאה שנים בערך. / תפסיק אותי כשאתה משתעמם בדרך. // המשפחה שלי, דורות מצ'כיה. ואז ברלין האוסטרו הונגרית. / כמו יהודים טובים – הם סוחרים. והתעסקו בכלי זכוכית. / ואז אחד המפעלים שם הסתבך, והם קנו את המפעל. / ושגשגו, בנו בתים, ולא קשורים ליהדות בכלל. / דיברו בבית גרמנית. "בני דת משה" כמו שאומרים. / ואז התחילו לעלות הנאצים, והם קראו את כל התמרורים. / וסבא שהבין מראש מה שהולך לקרות / מכר את הבתים. ארז את המכונות. / כשכולם אמרו שהשתגע / פשוט בפלשתינה השתקע: / ייקה פוץ, אתה יודע. / ועם המכונות הקים מפעל בתל אביב / וחיפש לקוחות לפורצלנים עם החולות סביב.

– סטארט-אפ, קוראים לזה היום: / הולכים עם החלום.

– בערך. אבל חכה. היזמית האמיתית / הייתה דווקא אמא שלי, הבת שלו האמצעית. / היא על הקיר מולך. תמונה גדולה. אומן מוכר. בפוזה מלכותית.

– היא מרשימה. ללא ספק / איך היא נכנסת להזנק?

– אז סבא, כמו שהבנת כאן, / היה בענייני סרוויסים, וכלים מפורצלן.

– כלים של רושם. יושבים שבעה כשנשברת כל צלחת. / גם הורי כשיצאו מקזחסטן טרחו לקחת: / דברים שמוציאים מהמזנון, רק פעם בשנה / או כשבאים מחותנים לסגור את ענייני החתונה.

– אבל חוץ מייקים – שאין להם גרוש – / אלה דברים ללא ביקוש… / וזה נמשך, בתור עסק צולע / וזה המשיך לקרטע. / עד שאמא שלי עבדה / בכימיה במעבדה, / והייתה לה הברקה אמיתית: / יש שוק לזכוכית מעבדתית.

– מבחנות וכאלה? בקבוקים עם בלון?

– הרבה יותר מורכב ומיוחד – אבל נכון. / תראה את מה שיש כאן בארון. // בכימיה, במעבדות תרופות – צריך זכוכית. / ואמא שלי ישבה לכתוב תוכנית עסקית. / עכשיו, אתה יודע מי זה פנחס ספיר?

– זה של איזור התעשיה, במערב העיר?

– ושר אוצר במיתון של שנות השישים. / אמא דיברה איתו על מוצרים חדשים. / והוא אמר "גברת, אם תבואי לדרום – / נכתוב לך פתק. תהיה לך הלוואה תוך יום". / היום אומרים ששלטון מפא"י היה מושחת / אבל למאה משפחות יש לחם. בזכות פגישה אחת. / מאה עובדים – בזכות פתק קטן. / הנה הפתק הקטן עם הכלים האלה. כאן.

הוא קם מהמקום, נעמד מול ארון תצוגה ובו מבחנות וכלי זכוכית, מוציא את הפתק הממוסגר, ומראה אותו לשודד. בעוד השודד בוחן את כתב היד הקטן והמסודר – ממשיך המנכ"ל בטון מהורהר.

– זכוכית. באמת חומר מושלם. / הייתה כאן לפני היות האדם. / ותשרוד אחרינו, עד סוף העולם. / זכוכית הרי געש הופכת תכשיט / ארמונות באירופה, זכוכית אמיתית / וגם כשתפרוץ מלחמה גרעינית / זכוכית מותכת תכסה את הכל / תיוולד מהחום והחול. / מרחבים של זכוכית בירוק, ושחור וסגול.

– לא, אתה לא פסימי בכלל… / אבל / מה בעצם קרה למפעל?

– שמעת את אחי בטלפון. / גדול ממני בשנתיים. גאון. / בברית אמרו שאחרי אמא הוא יהיה יורש. / אבל כשהתחיל ללמוד כינור, בן שש / כמו בכל משפחה ייקית טובה…

– גם ההורים שלי, ממש אותה המחשבה. / פסנתר בגיל חמש. / ולא תפסתי ואמרו לי תתבייש.

– אבל אחי היה גאון. / אז המסלול ברור, כי יש לו כישרון. / מורים ואקדמיה, מוסיקאי בצבא / ויום אחרי שהשתחרר – ההחלטה הכי טובה: / על המטוס בדרך לברלין, כוכב בין לאומי / אני נשארתי כאן, ירשתי את אמי.

הוא פנה לעבר מזוודת הכינור השעונה אל הקיר בפינת החדר, שולף אותו, מכוון מיתרים.

– וכדי שאת המוסיקה שגם אני למדתי אזכור / קיבלתי גם אני כינור. / חשבתי שבפנסיה גם לנגן אחזור.

עוד רגע, הכינור מונח תחת סנטרו, וצלילי האינטרנציונל עולים וממלאים את החדר. הוא מתענג על הצלילים, עוצר ונושף כמי שהשלים זה עתה ריצה מאומצת.

– זה מה שניגנתי כשרציתי להרגיז את ההורים: / הם קפיטליסטים גמורים – / אז איך אני בכלל / עם האינטרנציונל?

– וגם אצלי, כשעוד קרובים לארץ הצטרפו / אחרי "סוציאליזם" – תמיד בא "טפווו".

– אבל אני למעשה הסוציאליסט הכי גדול. / דואג שלעובדים שלי יהיה מה לאכול. / אוכלי חינם בהסתדרות לא מבינים / איך שאני נלחם כל השנים / והתנור דולק, מכונת ניפוח עובדת / ויש מאה עובדים. ויש להם משכורת מכובדת. אבל בשנים האחרונות, איך להסביר / בסין קונים דבר פשוטים בעשירית מחיר. / לצ'אנג, ו-וונג וצ'ן / יש עבודה במקום לדוד ולחן. / וגם בדברים שמשתלמים, מיוחדים, / הממשלה הורגת אותי – עם העובדים. / זכוכית זה התנור: עובד רצוף כל השנה. / אבל כל שקל דלק – חצי הולך למדינה. / ואז / מבטיחים לי גז – / אבל אני מפעל קטן – / אז כמובן / שלא כדאי להם לבנות צנרת. / בינתיים אין חוזים, ההלוואה לא מתמחזרת. / הבנק דורש ערבות אישית. איזה מזל / שאת הבית במרכז השארתי לגרושה בכלל. // מה לעשות? רק להמשיך לשתות.

– יצאת פראייר. העיקר שיש לה בית משלה. / שיישרפו כל הגרושות. שיישרף הבנק, שתישרף הממשלה.

ושוב, קוטע צלצול הטלפון את השיחה. ושוב המנכ"ל עונה, ומסתיר את הפומית בכל פעם שבה הוא פונה אל השודד ומסביר.

– המשטרה. / תהיה רגוע. אין ברירה. // שלום. כן זה אני. המנהל. / שיחות עוברות לכאן, ואני מקבל. / אני במשרד, כל הערב. בלי מזכירה. / אתה יודע, עבודה. הכל שיגרה. / הגעתי לעבור על הניירת. אין ברירה. / מה אתה אומר? שוד בנק? כאן בשכונה? / שמעתי ניידות, אבל חשבתי שזה קשור להפגנה / אתה יודע, יש משמרת מחאה בחוץ, על הסגירה. / אני כמעט לבד. עם מכרה. / לא, לא שמעתי כלום. חוץ מאיתנו אין כאן אף אחד. / אני בטוח שאנחנו כאן לבד. / אז מה אתם רוצים? בכל זאת להיכנס לסרוק? / לא, אין לי בעיה שמישהו מכם יבוא לבדוק. / כן, אני ניגש מייד לפתוח.

– השתגעת? הוויסקי מציף לך ת'מוח? / אתה מוכרח ואל תשכח. / אני עדיין מחזיק אקדח.

– מה יכולתי לעשות? זאת משטרה / הם רוצים לבדוק. "אולי משהו קרה? / אולי לא ראית שמישהו מסתתר?". / מה להגיד להם? שלא יפריעו לנו לדבר? / סמוך עלי. אנחנו שולטים במצב.

– שולטים שולטים, אבל מה עכשיו? / בכלל, כשאומרים לי לסמוך, כמו כעת / זה הרגע שלי לדאוג באמת.

– קודם כל, שיהיה ברור / אני סיכוי יחיד שלך לצאת מהסיפור. / אין לי מה להפסיד. הכל ברור, הכל פתוח. / ואין לך על מי לסמוך. וזה בטוח.

– ישראל בטח בשם. / אדוני השופט אינני אשם. / בטח בשם, אני יודע מה / עוד מעט תכתוב נבואות נחמה.

– לא היכרתי נחמה. מודה באשמה. / אני כותב הערב רק מכתב התאבדות. / והוא לא ייכנס לספר קדוש / אחרי הכדור שאתקע לי בראש. / תן לי להסתיר את המכתב, / חסר לי שיראו אותו עכשיו. / עד שאני פותח, תיכנס אתה לשירותים. / לתוך ארון חומרי ניקוי ומטאטאים. / גם אם יגיעו ללשכה – לשם לא יכנסו / אדאג שהם בכלל לא ינסו.

בעוד השודד עושה דרכו לשירותים, שלף המנכ"ל את שולי חולצתו המגוהצת החוצה מהחגורה, הרטיב את ידו בוויסקי והעביר סביב צווארו, ופרע את שערו. ממתין לשוטרים שיעלו. ושניה לפני שהשוטרים דפקו בדלת – נשמעה שריקת ההתפעלות של השודד, מתוך חדר השירותים. המנכ"ל יצא החוצה מהחדר אל המסדרון, לקבל את פני אורחיו – וכששב המשיך לדבר אליהם מתוך החדר, ופניו החוצה.

– כשאתה יוצא תטרוק את דלת הכניסה, תודה. / היא מחכה לי כבר. כן, חמודה.

הוא סגר את דלת הכניסה מהמסדרון, נועל אותה. השודד יוצא מהשירותים. מחליק על שערו הרטוב מעט, והם יושבים שוב זה מול זה, ליד השולחן.

– מי מחכה לך? מה אתה מחרטט? / ומה אתה מסריח וויסקי, באמת? /

– המאהבת שלי לא תחכה, כמובן. / היא איתי הערב, כאן. / אני פרוע, עם חולצה בחוץ / וריח אלכוהול וקצת לחוץ. / סיפרתי שאני עם מישהי שהיא לא אשתי, / בעניין מאד מאד פרטי / ואף שוטר לא ייכנס לי בלשכה לחדרים: / היא נשואה מהסביבה, שכולם מכירים.

– וגם הריח משכנע. אפשר להתלהב. / עשית וויסקי אפטר-שייב.

– גם הם הריחו. ושאלו המון / מי יסיע אותי למלון. / והתנדבו להסיע, אם אתקשר ואבקש / אמרתי שהגברת לא שותה – ואני לא חושש. בעצם – לא צריך היה להימרח / שתיתי לא מעט, אני שיכור גם כך.

– שנינו בהיי. אולי גם מהמתח. יש פריקה. / את האמת, זיינת פעם באמת, כאן בלשכה?

– אמת ורק אמת? / / שודד: / מה 'כפת לך? במילא הלילה אתה מת.

– מנכ"ל: / פעם אחת. בערך.

– בערך? מה זה אומר? רק עד חצי הדרך?

– יש עיקרון אשר עליו אני עומד: / אני לא מזיין במקום שבו אני עובד. / ואני לא עובד במקום שבו אני מזיין. / ורק הבנקים מזיינים אותי. כאן במקום. זה כן. והייתה אחת שהיכרתי בצבא, הרבה הרבה עוד קודם. / אני בפייסבוק מסתכל בבת שלי, שמעלה תמונות עם אודם / ההיא מגיל עשרים יצרה שוב קשר. משעשע. / מסע בזמן אחורה. אתה יודע. / ודיברנו כמה שבועות. והיא הסכימה להגיע. / והתמזמזנו בלשכה. וכבר היינו ערומים…ומשהו הפריע…

– הפריעו לכם? מרגיז לאללה.

– היא הפריעה. התמונה של אמא על הקיר, מלמעלה.

– ומה היה? תספר…

– והרגשתי… שלא יותר. / שאני לא יכול… / עם המבט שלה שאומר / "אתה מאכזב אותי. אתה ילד גדול".

– הפסיק לעמוד? מביך.

– לא. אבל לא יכולתי להמשיך. / לכן אמרתי קודם: רק "בערך". / עברנו למלון בעיר. קיללתי כל הדרך.

– דווקא השירותים שלך הם משהו מיוחד / ראיתי קודם כשהתחבאתי שם לבד: / שיש יפה, מקלחת מפנקת, תאורה / יכול להיות נחמד להסתבן עם חברה. / והספה שכאן נוחה ומשובחת…

– כשהמשרד בנגב – מוכרחים מקלחת.

– אבל תסלח לי על השאלה המוזרה: / אסלה שמשפריצה? נרטבה לי התקרה.

– בידה, כמו שקוראים לזה הצרפתים. / האדריכלית שתיכננה ת'שירותים / טענה ש"שום לשכה אינה שלמה / בלי שטיפה אינטימית ראויה לשמה". / היה לה בטח ניסיון שהיא צברה: / שטיפות מכאן עד תל אביב וגם בחזרה. / חוץ מזה – היא עבדה על אחוזים: / אז אפשר וכדאי לה להגזים. / ואפשר תמיד לנפח, / ובשיפוץ – זה תמיד צומח.

– כן… אני זוכר את זה מהפעם האחת הארורה / שבה בסך הכל צבענו דירה שכורה.