"אחרי שכיסינו את כל מה שקשור לבניית הכרטיס – בואו נדבר היום על התקדמות השיחה בטינדר. או בעצם בכל אפליקציית הכרויות.

קודם כל – אתם רוצים לבלוט. לא להיות עוד גבר, או עוד אישה. אנחנו חיים בעולם של FOMO – הפחד להחמיץ משהו טוב יותר, שגורם לנו ללחוץ במהירות על מקש המעבר לשיחה הבאה, או לכרטיס הבא. ויש לכם בדיוק הזדמנות אחת ליצור רושם של מישהו שכדאי להכיר. שעושה את הדברים אחרת, ויכול להיות האחד המיוחד, או האחת המיוחדת. זה אומר, למשל, להימנע מברכות גנריות. לא סתם 'היי', ולא אימוג'י של נפנוף יד, שהאפליקציה מציעה. תציינו משהו ספציפי מהפרופיל או התמונות של האדם כדי להראות שהקדשתם את הזמן להסתכל, ואינכם שייכים לאלה ששולחים מאה נפנופי שלום ומאתיים 'היי', בתקווה לקבל תשובה אחת. אם האישה מצולמת בביקיני על שפת הים על רקע שקיעה – מותר להתחיל בשאלה 'באיזה חוף את אוהבת לראות שקיעות'. אם הגבר מצולם בחדר כושר ומתגאה בקוביות בטן מאורגנות להפליא – מותר לשאול כמה פעמים בשבוע הוא מתאמן. בשני המקרים, התמונה שבה בחרו הרי משקפת משהו מהווי החיים שלהם. אם התמונה גנרית יותר – אפשר להחמיא לחיוך. אבל הכי נכון להתייחס לטקסט בכרטיס. אם מישהו טרח לכתוב שהוא חובב קולנוע – תנסו לאוורר את הידע הסינמטקי שלכם. אם הוא חובב מוזיקה מזרחית – תשלפו שורה מהשיר האהוב עליכם, שיכולה לרמוז משהו על הכוונות שלכם.

בכל מקרה, תהיו אמיתיים: אם מישהו או מישהי כותבים שהם חובבי מוסיקה קלאסית, אז למעט אם אתם באמת מנגנים את היצירות של באך – אל תתיימרו להכיר את הפסנתר המושווה, ולנהל שיחה שתוביל למקומות שאינכם ערוכים אליהם. ואל תשוו בין הגרסה של ברנשטיין עם הפילהרמונית של ניו יורק לזו של צ'יליבידקה עם הקונצרטחבאו של אמסטרדם. אותנטיות היא מושכת. הגאווה שלך או שלך במה שאתם – שווה הרבה יותר מהתמונה הכוזבת של מי שאתם מתאמצים להיות רק על מנת לרצות מישהו אחר".

עמרם הגיב, ספק מתלוצץ ספק מתוודה. "אז אולי זאת הייתה הבעיה שלי בנשואין: ניסיתי להיות מישהו אחר, רק כדי שאשתי תהיה מרוצה". אילנה, שישבה בשולחן קדמי יותר, פנתה אליו והנהנה בהסכמה, וממקומי בחזית הכתה אפשר היה להבחין היטב במבט ההדדי הארוך. חיים שאל מה כותבים בהודעה הראשונה.

"זה לא שונה משיחה בעולם האמיתי. עדיף תמיד לסיים בסימן שאלה – ולא בסימן קריאה. להרים להנחתה ולחכות לתגובה. אם אתם רוצים לעודד התפתחות של דיאלוג – לא כדאי להציג שאלות שמזמינות תשובה של 'כן' פשוט או 'לא' קצר. זה מאפשר לשיחה לזרום בצורה טבעית יותר.

עוד משהו שכדאי לזכור בשלב הזה – הוא לא להגזים במחמאות. פנחס ספיר, שהיה שר אוצר מיתולוגי במדינת ישראל, אמר פעם של "על חנופה, אף אחד עוד לא קיבל סטירה", אבל אנחנו מנסים לא רק להימנע מסטירות. אנחנו רוצים יותר. למרות שמחמאות הן נחמדות, מחמאות רבות מדי – במיוחד בשלב הזה של ההכרות – יכולות להיראות לא כנות. תהיו אמיתיים וספציפיים כשאתם נותנים מחמאות.

ואולי הכי חשוב, מהצד שלכם – תקשיבו למה שהאדם השני אומר ותגיבו בהתחשבות. זה מראה שאתם מעורבים ומעוניינים להכירו את מי שמולכם. העובדה שברוב המקרים התקשורת בשלב הזה עדיין מתנהלת בכתב – מאפשרת לכם לבחון כל מילה. לחשוב עד כמה הייתם אתם עצמכם שמחים לקבל הודעה בנוסח שאתם מתכוונים לשלוח בעוד רגע, ומה עשויה להיות התגובה שלכם להודעה כזאת. למרות שזה עשוי להיראות טריוויאלי, דקדוק ואיות טובים יכולים לעשות רושם חיובי. הקדישו את הזמן לכתיבת משפטים שלמים. תקפידו על סימני פיסוק: נקודה בסוף משפט, פסיקים במקומות הנכונים. קיצור מוגזם, משפטים בלתי שלמים – משדרים חוסר השקעה מצדכם.

עוד משהו: קצת הומור פה ושם לעולם אינו מזיק. חשוב שתזכרו שמה שמצחיק אותכם – אולי לא יצחיק את הצד השני. אבל אם אתם יודעים שמשפט מסויים היה מעלה בכם חיוך, ואם הוא יעלה חיוך גם על השפתיים של הצד השני – יש סיכוי טוב יותר שאתם מתאימים.

מה שמביא אותי לחשיבות של הומור בכלל, ושל הומור עצמי בפרט. הומור יכול לשבור את הקרח ולהפוך את השיחה למהנה יותר. אבל חשוב לשים לב לחוש ההומור של האדם האחר. וזה כולל לא לספר בדיחות עדתיות, או בדיחות גסות לפני שאתם בטוחים שמי שמולכם יצחק מהן. לא לדרוך על יבלות.

כמו שלכל אחד מכם יש גבולות משלו – תלמדו להכיר ולכבד את רמת הנוחות והגבולות של האדם האחר. אם נראה שהם לא מתעניינים או לא מרגישים בנוח עם נושא מסוים, תעברו לנושא אחר. ותעשו את זה באופן הכי קליל שאפשר: בלי לציין שאתם עוברים הלאה בגלל שהנושא הקודם לא התאים. וברגע הנכון, תעבור למשהו שהוא מעבר לסמול טוק. לאחר שיצרתם קשר, תנסו להעביר את השיחה מעבר לשיחות חולין. תשתפו עוד על עצמך ותעודדו את האדם האחר לעשות את אותו הדבר. סבא שלי היה אומר שהסיבה שבגללה ניתנו לאדם שתי אוזניים ורק פה אחד היא על מנת שיקשיב כפליים מכפי שהוא מדבר. וזה נכון גם בתקשורת כתובה. תקשיבו – ותעודדו את הצד השני להתבטא – אבל גם אל תזניחו את הדיבור מהצד שלכם".

מיכל ואלכס הסתודדו זו עם זה, ומיכל הרימה יד מבקשת את רשות הדיבור. "אבל דנה, ברשותך, כמה זמן נמשך המשחק המקדים הזה? איך מתקדמים הלאה" הצטרפתי לחיוכים, ועניתי שהכל עניין של תזמון. "אם השיחה מתקדמת, ויש עניין הדדי, זה הרגע לשקול להציע לעבור לשיחת ווטסאפ, או לטלפון. אל תמרחו את ההתכתבות בטינדר: בסופו של דבר, אתם הרי רוצים להיפגש פנים אל פנים, בעולם האמיתי. אבל בסופו של דבר, כל הדברים שאני אומרת כאן לגבי שיחה בטינדר – נכונים גם לגבי התכתבות בווטסאפ, ולגבי שיחה בטלפון, ובשיחה פנים אל פנים.

בשלב ההתכתבות הראשונית – צריך לדעת לנהל במדוייק את המינון של חתירה להתקדמות ואת מינון הסבלנות. תבינו שלא כולם עשויים להגיב מיד. לאנשים יש חיים עמוסים. ייתכן שחלקם לא כל כך פעילים באפליקציה, ולכן התשובות שלהם איטיות יותר. ייתכן שהם רוצים לשקול את התשובה. וכן, ייתכן שהם מנהלים תקשורת מקבילה עם אנשים אחרים – עד לרגע שבו יחליטו האם ועם מי להתקדם. אישית, אני לא ממליצה על מיקבול, וניהול מספר תהליכים בו-זמנית: זה מקשה על המיקוד, ומשבש את כושר האבחנה שלנו. יודעים מה? זה מפחית מהכיף של ההכרות, והופך את התהליך כולו לעניין מכאני טהור. ואז במקום להתייחס לאדם אחד – אנחנו מתייחסים לשפע האפשרויות. אבל יש אנשים שחושבים אחרת. וברור לכולנו שהתופעה הזאת קיימת. אז אין ברירה, אלא לתת למי שמולנו זמן להגיב מבלי ללחוץ".

אלכס שאל על הצעד הגדול: מתי מציעים לעבור לפגישה בעולם האמיתי, ואיפה להציע לקיים את הפגישה הזאת. "לגבי השאלה 'מתי' – התשובה פשוטה: כשאתה מרגיש שפגישה כזאת מתאימה גם לצד השני. לגבי ה'איפה' – הכל תלוי בדינמיקה של השיחה. ברוב המקרים, אנשים בארץ מעדיפים להיפגש בבית קפה. ונשים מעדיפות שהמקום יהיה קרוב אליהן – אבל לא קרוב מדי. במקרים אחרים, כשיש מכנה משותף ברור – אפשר להציע פעילות או תאריך ספציפיים. 'יש השבוע סרט חדש של ג'יימס בונד שאני רוצה לראות. ואמרת שגם את אוהבת אותו. מתאים לך להצטרף אלי מחר?' אל תפחדו להבהיר את הכוונות שלכם, אבל גם תכבדו אם האדם השני לא מוכן לצעד הזה.

וכן. יש רגע שבו עדיף לעצור. אם השיחה לא מתקדמת בטינדר, או בווטסאפ, או בטלפון; אם המפגש לא ממש זורם, או אם האדם השני נראה לא מעוניין – זה בסדר להמשיך הלאה. לא כל שיחה בטינדר תוביל למפגש בפועל, בעולם האמיתי. ולא כל מפגש בפועל יוביל לסיפור אהבה בנוסח 'הם חיו בעושר ואושר עד היום הזה', וזה נורמלי. אפשר לעשות את באופן חד ובוטה. אפשר לעשות את זה בתהליך של התאדות טבעית. ואפשר פשוט להגיד תודה על שיחה נעימה, ולהיפרד באיחולי הצלחה. יש כאלה שמתנצלים ואומרים שהכירו מישהו אחר שהם מעדיפים להתמקד בו – ולא משנה אם אכן הכירו או לא. סוג של שקר לבן – שנותן לצד השני להרגיש מעט נוח יותר".

אילנה-לנה ניגשה אלי אחרי השיעור, מחמיאה ואומרת שהיה מעניין. שאלתי אותה בחיוך עד כמה התקדמה בסריגה שלה – והיא מיהרה לשלוף את פיסת הסריג שגדלה להפליא מאז ראיתי אותה בראשית השיעור, ולפרוס אותה בגאווה על שולחן המורה. עכשיו כבר היה ברור לעיין כי מדובר בחלק מסוודר. "מי ייהנה מכל היופי הזה?", התעניינתי. ואילנה סיפרה על הבת שלה, שלמרות שהיא כבר בשנות העשרה שלה – עדיין אוהבת להתלבש בסוודר שאמא סורגת. נזכרתי בסערות העשרה של ילדי שלי – וכמעט קינאתי בה. רגע אחר כך, הצטרף אלינו עמרם, בוחן את הסריג ובוחן את הסורגת, מנסה לקשור איתה שיחה. אולי להפתעתו – היא נענתה, חדלה להביט בי והתמקדה בו. רגע לפני שהתרחקתי משם, שמעתי אותה מבקשת ממנו את סיכומי המפגשים הקודמים.