א.

במבט מלמעלה, מהפנטהאוז ברמת אביב, נראה אזור חולות תל ברוך כחוות נמלים שבה מסלול תנועה אחד חוצה מסלול אחר, וג'יפים בצבעים שונים מתמרנים ללא יעד של ממש. במרפסת דירת הגג הזאת, ישב באותה שעה רועי, מחשב נייד על ברכיו והשלים סדרת הקשות נמרצת, מתמתח לאחור, כאשר ניגשה אליו מיכל, שתי כוסיות יין בידיה. מגלגל את היין בפיו, הרים רועי את הכוסית לעבר השמש השוקעת.

"לחיי 6744, והטמטום הנצחי של המערכת. ולחייך."

"אתה יודע, לפעמים אני לא בטוחה מה היה חשוב לך יותר: הכסף שיאפשר לך לעבור לגור איתי בתנאים שלך, או הידיעה שאתה דופק את השיטה."

"חשבתי שברור לך שהדפיקות אצלי תמיד במקום הראשון."

"ואני התגלמות השיטה? זה מה שמדליק אותך בי?"

"לא. בפירוש לא. הגוף שלך מדליק יותר. למרות שאת חייבת להודות שאת תוצר טיפוסי של השיטה. ושאת נהנית ממנה."

"ואתה נהנה להיות האאוט-סיידר הבועט. למתוח את הביקורת, ולהדגיש שאתה בא מבחוץ – למרות שאתה מתברג לאט לאט כחלק בלתי נפרד מהמערכת."

"איך אומרים בתפילה – דע מאין באת, ולאן אתה הולך… ובפני מי אתה עתיד ליתן את הדין.” את חלקו האחרון של המשפט כבר סלסל רועי כחזן בבית הקברות.

"ולא מפחיד אותך, העניין הזה של לתת את הדין?"

"ומפחיד אותך שלא מפחיד אותי?"

"אני? אני הרי מוגנת לגמרי. אתה היחיד שאפשר לעלות עליו. כמה חשבונות בנק יש לך על שמות פיקטיביים של אנשים שכאילו משרתים ב- 6744?"

"שלושים ותשעה בספירה האחרונה. 16 אנשי קבע מרב סמל עד אלוף משנה, מתוכם 10 רופאים או קצינים מהנדסים עתודאים. 5 קצינים בדרגות סג"מ וסגן. 18 חוגרים. וכל החשבונות שלהם מנוהלים מכאן. בחודש הבא אני מגייס עוד כמה, או יותר נכון מעביר ליחידה קצינים אקדמאים בעלי ותק ביחידות אחרות. המשכורות שלהם גבוהות יותר."

היא רכנה אליו, בוחנת את הנתונים אותם העלה על גבי מסך המחשב, תוך שהוא מאט קמעה מדיבורו.

"את רואה? חמישה בנקים שונים, ויותר משלושים סניפים. נפלאות הבנקאות באינטרנט. חשבון נפתח, כרטיס אשראי מונפק, כספים נכנסים, פק"מים, מק"מים. לחלק מהאנשים יש אפילו נשים פיקטיביות, שמחזיקות כרטיסי אשראי ומושכות כספים. וכמובן שכולם גם מופיעים במחשב של משרד הפנים: מהרגע שנולדו, דרך הוצאת תעודת הזהות בגיל 16, הגיוס לצבא והקליטה במערכות כוח האדם של אכ"א. הבנקים שמבצעים אימות פרטים מול מרשם האוכלוסין מקבלים אישור מלא. מת"ש שמעבירה משכורות מקבלת אישור מהבנקים. והיופי הוא שבעצם אף אחד לא ראה אותי אי פעם. אני וירטואלי."

"תגיד, ידידי הווירטואלי, למה לא אתה לא מוכן להסתפק בסייבר סקס, למשל? כמו כולם?"

"למה לי סייבר סקס כשיש לי סקס אתך? זה כל כך משעמם בהשוואה לדבר האמיתי. חוץ מזה, תודי שגם את נהנית מהמשחק. מהמתח. את מכורה לאדרנלין לא פחות ממני."

"לא יודעת. לפעמים אני חושבת שאני נהנית בעיקר לראות אותך. כמו לשבת בקרקס ולהעריץ את הלוליין על החבל, ולקנא בו שהוא מסוגל, ואולי לרצות קצת שהוא כמעט ייפול – אבל רק כדי להוכיח שהוא בן אדם ממש כמוני. לא שייפול ממש וישבור את הראש."

"ובכל זאת, אנשים באים לשם בגלל אותו סיכוי שהוא כן ייפול. הם רוצים להיות באוהל ברגע של הנפילה. שיוכלו לספר לחברים שלהם. לראות אותו נמרח בזירה, על הצואה שהשאירו שם הפילים."

"מישהו מאד ציורי היום. אתה מתכוון גם לתאר את הריח?"

"מה לעשות, את מעוררת השראה. הריח שלך היום מיוחד. החלפת בושם? בכל מקרה, אם לא היה סיכון אנשים לא היו באים. הם משלמים עבור הסיכון. כמו בקזינו."

"אז זה מה שזה בשבילך? כל העניין של 6744 הוא קזינו?"

"את יודעת מה הבעיה הכי גדולה של המהמר – ואיפה חגורת הביטחון של הקזינו?"

"העובדה שהסיכויים תמיד לרעת המהמר, אני משערת."

"לאו דווקא. העובדה שאנשים לא יודעים מתי לקום ולומר 'עד כאן'. לצאת ברווח. הם נמצאים על רצף של זכיות – ובטוחים שהמזל ימשיך לעבוד לטובתם."

"כמו בבורסה כשהבועה מתנפחת, לפני ההתפוצצות."

"בדיוק. למרות שהסיכוי שלהם להמשיך ברצף של זכיות הולך וקטן, כמו שההסתברות שהבורסה רק תעלה כל הזמן ותמשיך לטפס לנצח היא אפס."

"ואתה יודע מתי לצאת?"

"אני מקווה לדעת."

הייתה שתיקה של רגע, ועננה חלפה על פניה. מערבה מהם נגעה השמש בים.

"בוא ניכנס. נעשה לי קר."

"הרוח – או המחשבה עלי בבית סוהר?"

"למה תמיד אתה מנסה להכריח אותי לענות לשאלות לא נעימות?"

הוא קם מכסא הפלסטיק הלבן ועצר בכניסה מהמרפסת אל הבית.

"אני שואל את השאלות, גם הלא נעימות, אולי מפני שאני מאמין באמירת אמת."

"נשמע קצת ציני ממי שמרמה כל יום את הצבא בכמה עשרות אלפי שקלים."

"ומה רע בציניות?"

"עכשיו אתה מתחיל לחזור לעצמך. לרגע נבהלתי."

ידו המחבקת על כתפה, המשיכו יחד מספר צעדים, ואז הניח את המחשב על שולחן ואחז בזרועותיה, מתייצב מולה.

"אל תיבהלי. אני חושב שאני יודע איך יוצאים מהקזינו. ואני יודע מתי לצאת. וזה יותר קרוב מכפי שאת חושבת."