הגמנסיה העברית הפרטית של לבוב, שנפתחה ב- 1918, היא כיום בית הספר התיכון הממלכתי המתמחה במתמטיקה מספר 52. שיפוצים אחרונים של קיץ מתנהלים במקום, וריח עז של צבע שמן טרי עומד באוויר. גם כאן תתחיל שנת הלימודים ב- 1 בספטמבר, ומאות זוגות רגליים יתרוצצו על רצפות הפרקט בשלוש קומות הבניין. ניכר היטב ברצפות האלה שלא הוחלפו מאז נבנה בית הספר – ועליהן ממש הלך גם סבא בוף, בדרך לכיתה או אולי לנזיפה בחדר המנהל. תמונות המנהלים הראשונים מתנוססות על הקיר בקומת ההנהלה – בסבר פנים חמור ומטיל מורא, כנדרש ממנהל. המנהלת הנוכחית מקבלת אותם בחדרה, דגל אוקראינה מאחוריה, וקיר תעודות הצטיינות והוקרה מימינה.

היא אינה מכירה לעומק את ההיסטוריה של בית הספר, ומעניקה להם חוברת לציון 100 שנה להקמת המוסד הכוללת גם כמה עמודים באנגלית שעיקריהם יתווספו לסיכום אותו יכתוב חנן בסוף היום. בחוברת, שרובה אוקראינית, הם מגלים בעזרת אחת מפקידות הקבלה של המלון המתרגמת לטובתם פסקאות נבחרות, התייחסות לאירוע משנת 1928, כאשר תלמידים מבית הספר התארגנו על מנת לפגוע בקרשים ובאבנים במשתתפי תהלוכה נוצרית, "קורפוס קריסטי". את האירוע הזה זוכר חנן היטב מפיו של סבא, שסיפר כי מדובר היה בפעולת תגמול על התנכלות של נוצרים ליהודים, כמה ימים קודם לכן. "הכל עניין של האופן בו כותבים את ההיסטוריה", כתב לעצמו חנן בקובץ התרשומת החיצוני לספר הטיול, אותו הקפיד לעדכן מדי ערב – תוך שהוא כורך בעניין גם את ענייני הפסל של חמילניצקי מלפני כמה ימים. "בכל אירוע שיש בו שני אנשים – נולדים לפחות שני סיפורים שונים".