אי שם בעמוד ארבע או חמש של "שורשים", התחלף הפקפוק איתו ניגש קרני לקריאת הטקסט בסקרנות של ממש. האיש יודע להניח מילים, אמר לעצמו. את עשרות הדפים הבאים, צלח כמי שמגיע לתחרות התעמלות ברמה הגבוהה ביותר – וממתין לראות מי מהמתמודדות תיפול מהקורה הצרה כל כך. אלא שאשבל לא נפל, והמשיך לבצע את הסלטות הקשות ביותר – והמדהימות ביותר. מה שהחל בהשתאות לנוכח התחכום הלשוני, התפתח אצל קרני לתדהמה אמיתית מול מורכבות המבנה. כל פיסת תצריף הונחה במקומה בעיתוי הנכון ביותר. קווי העלילה המצטלבים זה עם זה יצרו מתווה ארכיטקטוני מרהיב, והכל נע לקראת קרשצ'נדו עוצר נשימה של פרק הסיום. בערב האחרון לקריאה מצא עצמו מאחר את שעת השינה שלו, שעליה הקפיד תמיד יום לפני שהוא משכים על מנת ללמד שיעור בוקר מוקדם באוניברסיטת ת"א.

גם בעידן המחשב והטבלט, העדיף קרני לקרוא כתבי יד כשהם מודפסים, שחור הדיו על גבי לובן הנייר. ספר חדש שצלח את מבחן הקריאה מעל המסך של עשרת העמודים הראשונים – היה מודפס לצורך המשך הקריאה. והערב, כאשר סיים והניח מידיו את החוברת הכרוכה, אמר לעצמו כי היה שמח אילו יכול היה ללמד את הטקסט הזה מחר. והוא התקשה לזכור מתי לאחרונה סחף אותו טקסט כל שהוא באופן כזה. והוא ידע שישוב בימים הבאים אל כמה וכמה פסקאות, באופן שבו מדפדפים במאגר התמנות בטלפון הסלולארי על מנת לחזור לרגע של עונג צרוף.

בשנות עבודתו כעורך ספרותי, פיתח לעצמו שיטה: הוא נהג להשתמש בתוויות צבעוניות נדבקות, על מנת לסמן בהן עמודים הראויים לקריאה נוספת. תווית אדומה – אומרת בעיה ברורה שצריך לטפל בה. תווית צהובה – מקום שצריך לקרוא שוב. ותווית כחולה – אומרת שיש בעמוד הזה דבר מה מצויין. וכשסקר עם שובו מהאוניברסיטה למחרת אחר הצהרים את חוברת ה- A4 שבה נכרך הטקסט, הופתע שוב לנוכח שפע הכחול. והוא חזר ודילג בין העמודים האלה, יודע מניסיונו כי באותם שלושה עמודים בלבד בהם דבק האדום אפשר לטפל בקלות. אלא שבמקום החדווה אותה אמור לחוש מי שמגלה אבן חן יקרה במיוחד – הייתה כאן בעייה אחת ברורה, שאותה ידע כי קצרה ידו מפתור.

"הספר לא פחות ממדהים", אמר קרני לאשבל שעה שנפגשו שוב בבית הקפה – הפעם בתיאום מוקדם. אשבל זיהה בקלות את ה"אבל", המסתתר מעבר לסיבוב, ולכן הסתפק בחיוך של המתנה, מותיר את הבמה לקורא הראשון שלו. "חשוב לי שתבין שזו לא סתם מחמאה כדי שתרגיש טוב. כבר מזמן לא קראתי משהו כזה. יש לך סגנון שלא דומה לאף אחד: אתה לא מנסה להיות מאיר שלו גרסה 2.0. ואתה ללא ספק יודע לספר סיפור. אני לא משווה בין סופרים שונים ולא עושה דירוגים של מצעד הפזמונים – אבל אני מכיר לא מעט סופרים שהיו שמחים להיות חתומים על משהו כזה".

– "ועדיין יש שם איזה שהוא 'אבל'", אמר אשבל.

קל היה לראות שבן שיחו מתלבט לגבי הניסוח, גם אם התכונן ותרגל ושינן את דבריו מראש. עוד לגימה של קרני מהאספרסו שלו, ומעט מים – והוא המשיך מהמילה שאותה הציב בן שיחו כציר. "אבל מעבר לערך הספרותי, אנחנו הוצאת ספרים שקיימת על מנת למכור. וברור לשנינו שהשם שלך כיום לא ימכור ספרים. לא עם מה שהיה באוניברסיטה. ונשים הן קהל היעד העיקרי של כל מי שכותב ספרות יפה בארץ. גברים הם הלקוחות של ערוצי הספורט ונשים הן הלקוחות של חנויות הספרים. והאחריות שלי היא גם להוצאה ולקיום הכלכלי שלה".

אשבל חייך במרירות. "והדבר האחרון שחנויות ספרים צריכות הן הפגנות של אמזונות שגמרו לשרוף את החזיות שלהן ועכשיו הן שורפות ספרים. ובסוף אני אמצא את עצמי כמו סלמן רושדי אחרי 'פסוקי השטן'". הנהון ההסכמה של קרני הוביל את אשבל להמשיך, ספק לעצמו ספק אל בן שיחו "ואם זאת ההערכה שלך לגבי הסיכוי של הספר הזה לצאת לאור, והיא באה למרות ההכרות וההיסטוריה המשותפת שלנו – ברור לי שזאת תהיה גם העמדה של כל הוצאה אחרת". קרני ניסה להציג חלופות לעתיד לבוא. אפשר לדחות את הדיון בשנה ולקוות שהסערה תשכח. ולמרות שהוא לא מאמין גדול בספרים שמשווקים דרך אמזון בלבד – אולי אפשר לשקול גם את האפשרות הזאת. והיה ברור שעוד לפני שבן שיחו ענה "נחשוב על זה", הוא כבר חשב, וחישב מסלולים וזוויות גישה, ופסל. ורגע אחר כך, חשב אשבל משום מה על הבוקר ההוא, בשלהי מלחמת יום הכיפורים, שבו נאלץ לנטוש. ועל השניות הארוכות שבין הרגע שבו ירה אותו כסא המפלט החוצה מהמטוס הבוער, וכל כלי וכל רובה סער אפשרי של הארמיה השניה כוון וניסה לפגוע בו – ובין מגע החול החם שקיבל אותו בעודו נצמד אל הקרקע ובודק את שלמות אבריו.