ברבנות התעקשו לוודא שאין חשש שהוא כהן. שני החברים הוותיקים שאותם שיתפנו בסוד שלנו העידו מה שהעידו, והצטרפו אלינו אחר כך לבירה בכיכר רבין. עכשיו, היה לנו כבר מועד לטקס הקידושין, שאותו קבענו לקיים בבניין הרבנות. כשנפרדנו מהחברים העדים, נכנסנו למכונית שלו, והעלינו את הילדים לשיחת ועידה. ישבנו בחניה, הפעלנו דיבורית, ובילינו את הדקות הראשונות בהרגעה שלהם: לא, אין החמרה במצב שלי. הכל בסדר. השאלות לגבי המצב שלי חזרו שוב, בתקיפות רבה יותר, כאשר הצגנו את התוכנית שלנו. "את אומרת שהכל בסדר ושהטאגריסו עובד מצויין – אבל אתם מתחתנים כי את…" אמרה הבת והשתתקה לרגע. גם לה קשה להגיד את המילים המפורשות. "אני מודה שכשהתגרשתם היו רגעים שלא הבנתי למה, בעצם – וקיוויתי שתחזרו. אבל לא ככה". לבן שלנו היו שאלות ענייניות יותר. "אתם מצפים שנבוא לחופה שלכם?" החלפנו מבטים ברכב, ובעלי לשעבר ולעתיד נידב עצמו להשיב. "אתם תמיד מוזמנים. אם תבואו – תרוויחו ארוחת צהרים משפחתית במסעדה החדשה של חיים כהן". לא רציתי להגיד להם שחוש הטעם שלי, שהשתבש לחלוטין במהלך הטיפולים הכימותרפיים, רחוק מלחזור לעצמו. או שיש לי עדיין רגישות קיצונית לתבלינים מכל סוג שהוא.

הילדים היו איתנו כשהרב דהר דרך הברכות. הכתובה נחתמה. בפעם השנייה בחיינו העלינו את ירושלים על ראש שמחתנו. במסעדה, התלוצצנו על ההבדלים בין החתונה הראשונה שלנו ובין זו הנוכחית. אז – היו שם בעיקר חברים של הורינו. השמנא והסלתא התל אביבית מהצד שלי, התערבבה באצולת פתח תקווה מהצד שלו. והיו גם חברים מהתיכון, וחברים מהצבא. ומרוב התרגשות ועומס האירוח ומשימות הצילום – לא אכלנו מהכיבוד, עד שרוב האורחים כבר פרשו והלכו. חלק מהמנות נגמרו. והמגשים שנותרו – היו מרוחים בשיירים, ורחוקים מלעורר תיאבון. הפעם – הארוחה הייתה מוקפדת להפליא. הילדים נהנו. הוא נהנה. ואני חשבתי על ימי הסידורים שעוד נכונו לי במת"ש ובבנק. הזכרתי לו שהוא חייב להיכנס כבר מחר לאינטרנט, ולבצע את שינוי הכתובת שלו במשרד הפנים. הוא התעקש להרים כוסית לכבוד מתכננת התוכניות הכי טובה שהוא מכיר. ביקשנו בקבוק שני של יין פורטוגלי שעליו המליץ המלצר, והוא נשא נאום ארוך על התוכניות שאנחנו עושים – ועל איך שהחיים גורמים לנו לשנות את התוכניות האלה.

חודשיים אחרי שנישאנו, הוא התעקש להגיע איתי למפגש הביקורת עם האונקולוגית שלי. היא התעמקה בתוצאות בדיקות ה- PET CT, ביקשה מאיתנו להמתין כמה דקות, וניהלה שיחת טלפון עם מנהל המחלקה, מבקשת ממנו להיכנס מהמחשב שלו, ולצפות גם הוא בהדמיה. תוך כדי ההמתנה, הוא הושיט לי יד, חופן את כף ידי בין שתי כפות הידיים הגדולות שלו. ובפעם הראשונה מזה שנים הרגשתי שהוא איתי. תומך בי. ואז, הרופאה סיימה את השיחה, הניחה את השפופרת, וחייכה חיוך רחב. "הבדיקה מצויינת. אין שום סימן לגרורות חדשות. אחת הגרורות שראינו בבדיקות קודמות פשוט נעלמה לגמרי. אחרות הצטמצמו משמעותית". הסתכלתי עליה, ואמרתי לה שהיא מדברת במושגים של נס רפואי. שלושה חודשים אחר כך, במפגש הבא, המזכירה בקבלה הודיעה לנו שמנהל המערך האונקולוגי מבקש שניכנס אליו, יחד עם הרופאה. הוא עבר על התיק, התבונן שעה ארוכה בתמונות הדימות שעל צג המחשב שלו, ואז סובב את הצג אלינו, מחווה בעט על אזורים לבנים שהיו – ואינם. "זאת התמונה לפני שנה, כשאובחנת. וזאת התמונה עכשיו. מדהים".

"אז מה הלאה?", שאלתי, והם הסבירו שמעכשיו ירווחו את הבדיקות וביקורי המעקב. "את עוברת מקטגוריה של 'חולה' לקטגוריה של 'מחלימה'. זה תהליך. אין עוד מספיק נתונים לגבי שימוש בטאגריסו לטווח ארוך. זו תרופה חדשה, ואנחנו לא יודעים לכמה זמן היא יעילה. וגם אילו היו לנו סטטיסטיקות – אי אפשר להסיק לגבי מקרה פרטי, כמו שלך. כרגע התמונה מצויינת – וזה מה שחשוב".

כשיצאנו מבית החולים, התחלנו לתכנן את ליל הסדר. גם אחרי שהתגרשנו, המשכנו לקיים את המפגש המשפחתי הזה. לסירוגין, אצלו ואצלי. לאורך שנות הנישואין הראשונים שלנו, התגבש נוהל ברור שבו אני אחראית על הסלטים והתוספות, והוא אחראי למנות העיקריות: דגים ובשר. המנות האחרונות באחריות הילדים.