א.

אני חזקה. אני מתכוונת לשרוד. אבל אני צריכה באמת להיפגש איתו. תמיד טוב שיש plan B.א.

עוד סניף גנרי של רשת בתי קפה גנרית. המיקום, במרכז המסחרי של שכונת שינה גנרית – נקודת הממוצע הגיאוגרפי בין הבתים שאליהם עברנו אחרי הגירושין – הוביל אותנו לאמץ את המקום הזה כאתר מפגש נייטראלי. כאן נדונו נושאים הנוגעים לילדים המשותפים. כאן הוסדרו – ברוח טובה – ענייני נדל"ן משותף. וכאן ישבנו עכשיו – הוא מול האספרסו הכפול שלו, ואני מול הקפה ההפוך שלי. שעת הבוקר המוקדמת הותירה את רוב השולחנות ריקים, ונהנינו מסוג של פרטיות שאותו ניתן להשיג דווקא במקומות ההומים ביותר. כיוון שהפגישה הייתה ביוזמתי – היה ברור שאני זו שאדבר ראשונה. בעצם, כך היה ברוב השיחות שלנו, גם בתקופת הנישואין. אני יזמתי. אני דיברתי יותר. הוא תמיד ידע להקשיב, וכמעט תמיד ידע לענות. אבל חוסר היוזמה שלו בכל מה שנוגע לתקשורת היה מהדברים ששחקו אותי. תמיד. הפעם, בכל מקרה, הגעתי מוכנה.

"תשמע", אמרתי לו, "שנינו יודעים מה מצבי. אני מקבלת טיפול בטאגריסו, ומרגישה כרגע לא רע – אבל אני רוצה לדבר איתך על תוכנית פעולה בתסריט הפחות חיובי. לפי כל המחקרים, הטאגריסו עובד שנתיים לכל היותר. ואל תנסה להגיד לי שאסור להתייאש. אני לא מיואשת. אני ריאלית. הסטטיסטיקה נגדי".

הוא ניסה להשחיל את הבדיחה על הפרופסור לסטטיסטיקה שטבע בנהר בעומק ממוצע של חצי מטר, ואני עצרתי אותו. אחד היתרונות של המחלה שלי, היא האפשרות לצפצף על חוקי הנימוס, ולהפגין חוסר סבלנות בוטה.

"אתה יודע שאני מקבלת פנסיה יפה מהצבא. יותר מ- 20,000 שקלים בחודש. זה נכנס לאיזון המשאבים שעשינו כשהתגרשנו. אבל ביום שאחרי – הכסף הזה נעצר". מצחיק, אני אומרת לעצמי, מתברר שאפילו לי עדיין קשה להגיד פשוט "כשאמות". קל יותר עם "ביום שאחרי".

המשכתי. "עכשיו, הרעיון שלי. אם אנחנו מתחתנים מחדש – אתה בתור האלמן, ממשיך לקבל את הפנסיה שלי. קצבת אלמן. לתמיד. וזה אומר שאפשר לעזור לילדים, ולהעביר להם כל חודש כמה אלפי שקלים".

הוא חייך את החיוך השובב שלו. בזוויות הפה, ובעומק העיניים. מעניין כמה נשים הוא מוליך בימים אלה שבי אחרי החיוך הזה, כמו שהלכתי אני לפני יובלות. קמטי הזמן סביב עיניו לא עמעמו את ברק החיוך שלו. "אז את בעצם מציעה לי נישואין. ככה סתם בבית קפה? בלי טבעת? בלי לכרוע ברך? בלי פסקול של כינורות?"

חייכתי גם אני. "את הטבעת – תצטרך אתה להביא. אתה בטח זוכר שהחזרתי לך אותה. אבל מה אתה אומר על ההצעה?"

הוא לגם מהאספרסו שלו, החזיר את הכפית על מנת לבחוש שוב את הסוכר שנותר על קרקעית הספל, הוציא אותה – ולגם שוב. ואז באה התנועה האלכסונית של הראש, שאומרת "בסדר". ועוד רגע של שתיקה – וגופו שידר שהגיע להחלטה.

"תמיד ידעתי שאת חושבת מחוץ לקופסה. קרימינלית. אין כמו לדפוק את המערכת".

"זה אומר שאתה בעניין?"

"זה אומר שאני בטוח שהיה לך ברור שאהיה בעניין. ואני בטוח עוד יותר שעשית כבר את כל שיעורי הבית לגבי השלבים הבאים. הבעייה היחידה: אנחנו אמורים לגור יחד?"

"אחד מאיתנו צריך לשנות את הכתובת במרשם האוכלוסין, לכתובת של השני. ולהחזיק בבית של השני מספיק בגדים, כדי שאם מישהו יגיע לעשות ביקורת – זה ייראה כאילו הוא גר שם".

"אז מה את אומרת, אנחנו הולכים לגור אצלך או אצלי?"

"אצלי. כמובן. מלתחה של גבר דורשת פחות מקום. ואני לא רוצה לחשוב על הבלגן שאמצא בארונות שלך כשאביא משהו שלי: חייתי עם זה מספיק שנים".