מישהו בצוות החקירה שמונה לפצח את פרשת מתקפת הירי שגבתה את חייהם של סומקין ושל שהרבני עמד על צירוף מקרים מוזר: הוריו הזקנים של שהרבני מתגוררים במגרש שבבעלות חברה בורסאית הנשלטת על ידי סומקין. ושהרבני רשום במרשם התושבים כמי שמתגורר גם הוא שם – באופן המבסס את זכותו לתבוע חזקה במקום אחריהם. סבו וסבתו של שהרבני הגיעו לג'מאסין אל ע'רבי בפברואר 1948, שעה שנמלטו מהבית במנשיה שבו התגוררו עד אז, הופכים פליטים בעירם שלהם. ג'מאסין אל ע'רבי אוכלס עד אז בבני משפחות של בדווים שהובאו לכאן ממצרים עוד במהלך המאה ה-19, והתפרנסו מגידול ג'מוסים בביצות הירקון. כאשר כותרו על ידי כוחות ההגנה בינואר 1948 ברחו מכאן, מותירים בתים עלובים ופחונים לשימושם של פליטים יהודיים מיפו, ממנשיה ומנווה צדק. קצת אחר כך, שונה שם המקום והפך לגבעת עמל. שהרבני נולד עשרות שנים אחר כך, בבית שהורחב שוב ושוב – למרות שלל צווי הריסה, ומשפטים, ועימותים עם פקחים. הוריו של שהרבני עודם שם, ואת החודשים האחרונים לחייו בילה קרוב אליהם, בדירה שכורה בשיכון בבלי, שהוקם על חלקים אחרים של ג'מאסין. סומקין רכש שלוש שנים לפני מותו חלק מקרקעות גבעת עמל, והורה לפרקליטיו לנקוט בכל האמצעים על מנת לסיים סכסוך משפטי בן עשרות שנים, בין המשפחות שהגיעו למקום במהלך מלחמת העצמאות ויורשיהן – ובין יזמים שניסו שוב ושוב לפנות אותן על מנת לבנות במקום שכונת יוקרה.

תחושת הבוז של שהרבני לחוק והטינה למי שאוכפים אותו, נולדה אולי בהשראת סיפוריהם החוזרים ונשנים של הוריו, אודות נסיונותיהם לרכוש את הקרקע מרשות הפיתוח ולבנות שם את בתיהם כחוק. אלא שבתי משפט, לאורך השנים ובערכאות שונות, דחו את הנסיונות האלה וקבעו כי אינם מבוססים – וכי אין לתושבים בפועל, לרבות משפחתו של שהרבני, זכויות של ממש. זכרונות הילדות של שהרבני שזורים בביקורים של עורכי דין שהגיעו לשכונה, מי על מנת לשכנע את התושבים להתפנות, ומי על מנת לפתות את התושבים בהבטחות אם אך ייאותו למסור את עניינם לידיו של עורך הדין המסויים הזה. וגם אם עורך הדין מודיע כי יסתפק בתשלום מראש שהוא זעיר להפליא, והשאר תלוי בהצלחה – מה שזעום בעיניו עצום בעיני הוריו של שהרבני. בראשית שנות השישים נמכרה הקרקע לחברה בת של סולל בונה, תוך שהיא מצהירה כי היא מודעת לקיומם של דיירים המתגוררים בשטח, שהם בעלי זכויות מסוימות בו, וכי היא לוקחת על עצמה לספק להם דיור חלופי דירה תמורת דירה בשיכון שתבנה במקום. אבל התוכניות לא יצאו אל הפועל, השכונה לא חוברה לכבישים או לתשתיות עירוניות, וכך הם מתקיימים עד היום: בתים מסויימים מצויינים רק במספרים, ואין רחובות ואין שמות של רחובות. המתיישבים המקוריים של השכונה אינם בחיים יותר – ובני הדור השני והשלישי, ובהם גם שהרבני ומשפחתו, רואים את העיר הנבנית ומקיפה את השכונה – ועיניהם כלות.

הקרקע שעליה עומד הבית נמכרה שוב ושוב. שהרבני הילד ואחר כך שהרבני הנער ראה פינויים אלימים של בתים אחרים המתבצעים תחת אבטחה כבדה של שוטרי היס"מ. בתי משפט התבקשו להתערב – ופסקו פיצויים רחוקים מתקוותיהם של המחזיקים בקרקע כרחוק מגדלי הפאר העתידים להיבנות שם מהמבנים הרעועים הניצבים עדיין במקום.

כאשר רכש סומקין את הקרקע בגבעת עמל, התעוררו הפגנות והתושבים יצאו וחסמו את גשר ההלכה הסמוך. "אני כל החיים שלי נשרפו. החיים כאן הם לא חיים. גבעת עמל זה כמו הפאבלות בברזיל. שנים אין כבישים ואין תשתיות. כל שני וחמישי מתפוצץ צינור. אין מערכת ביוב כמו שצריך. עכשיו זורקים אותנו לכלבים", אמר אחד המפגינים בראיון לעתון מקומי, תוך שהוא מאיים על מי שינסה לממש את צו הפינוי שנמסר זה עתה לידיו. "יהיה כאן בלאגן. אנשים פה נשרפים מבפנים והאש מתלהטת. הכל יפרוץ נגד השוטרים, נגד מג"ב, נגד כל מי שיבוא לפנות אותנו. יש כאן אי צדק שצועק לשמים ואנחנו לא ניתן לזה לקרות. מכרו אותנו לבעלי ההון".

סומקין נעזר בבת זוגו הישראלית על מנת לקרוא את המפה הפוליטית ברמה הארצית והמקומית, כמו גם את המפה העסקית – ודאג להעביר מסר בצינורות העברייניים המתאימים: עדיף לתושבים לתת למשטרה לפנות אותם – מאשר להסתבך איתו ועם שלוחיו. "אם סומקין ישלח אנשים שלו – אלה לא יהיו פקחים שפוחדים מהצל של עצמם או שוטרים שפוחדים ממח"ש". וכך, למרות ההפגנות המתוקשרות להפליא, ולמרות חברי כנסת שהבטיחו חקיקה ונתקעו בשלב שבו צריך היה להגדיר בדיוק מי עתידים ליהנות ממנה ולידי מי יימסרו מגרשים או פיצויים, ולמרות מגישת תוכנית הבוקר ברדיו שקוננה על חוסר האונים של התושבים הכלואים למעשה בין אדישותה של המדינה למצבם, לבין האינטרסים הכלכליים וסוללת עורכי הדין של הטייקון האוליגרך – עלו הבולדוזרים על בתים נוספים, והחלו החפירה והדיפון של בורות ענק בהם ייבנו המרתפים לשלושה מגדלי פאר. ובסוף השבוע לפני שנהרגו סומקין ושהרבני, יצקו יסודות למגדל הראשון.

ראש אגף החקירות, שבפניו הוצגו הממצאים האלה, נשף בבוז. "זה היה מעניין אם סומקין היה הורג את שהרבני, או אם שהרבני היה הורג את סומקין. אבל כששניהם מתים – זה לכל היותר סיפור טוב. ואנחנו לא בענייני סיפורים".