א.

לא יכול להיות מקום טוב יותר לספר את הסיפור שלי מאשר בית המלון הזה. כמה פעמים כבר הייתי כאן בחמש עשרה השנים האחרונות? הפסקתי לספור. אני מכירה חדרים מסויימים עד לרמת צריבת הסיגריה של אורח אלמוני, שפגמה בשולחן האיפור. אבל מעולם לא הייתי באולם הזה. המסלול הקבוע שלי הוא הרי תמיד מהרכב אל החדר שבו הוא מחכה לי. כל הביקורים שלי במלון הזה היו איתו. סוג של פשרה גיאוגרפית בין הירושלמיות שלו ובין התל אביביות שלי. חמש עשרה שנים של שעות גנובות.

בביקורת החודשית הלפני אחרונה, כשהרופא ביקש את רשותי להציג את המקרה שלי בכנס – היססתי. אני תמיד אומרת שלא גנבתי את הסרטן שלי מאף אחד, ואין לי בעיות לדבר עליו. אולי דווקא האנונימיות שעליה הבטיח הרופא לשמור היא שהרתיעה אותי. אם זה אנונימי – חייב להיות בזה משהו לא כשר. כמו המגיב האנונימי באינטרנט, שמפרסם משהו מכפיש, או סתם מנבל פה. כמו הביקורים הגנובים שלו ושלי פה. הרופא המשיך לתקתק במחשב את תוצאות הבדיקות שלי. הוא מהרופאים הנדירים שטרחו ללמוד הקלדה עיוורת – מה שמאפשר לו לשמור על קשר עיין חלקי, בין קריאת תוצאות הבדיקות ובין ההקלדה. ואז, הוא שאל אותי האם ארצה לבוא ולשמוע את ההרצאה. להיות עוד מישהי בקהל, מבלי שיכירו אותי. וכשאמר שהכנס מתקיים כאן, במקום הזה, היה ברור לי שאגיע.

יותר מחודש וחצי אני מצפה לאחר הצהרים הזה. לפני כמה ימים, תפסתי שזה תאריך היעד הגדול הנוכחי שלי. מאז שגילו את המחלה, אני קובעת לעצמי תאריכי יעד. בהתחלה, אלה היו תאריכים הקשורים למחלה. "עד הבדיקה הבאה"; "עד לסיום סדרת הקרנות רדיו-כירורגיה". אחר כך – עברתי לתאריכים משמחים יותר. תאריכי-יעד. "עד שאוכל לחזור לעבודה", "עד ערב החג הבא", "עד יום ההולדת של". בכלל, סרטן משנה את תפיסת הזמן.

אני חוזרת אל הפעם הראשונה שבה הייתי במלון הזה. לפני 15 שנה, שבועיים לאחר יום ההולדת שלי, שלושה חודשים אחרי שהתגרשתי. ביום ההולדת, ערכה חברת המחשבים שבה עבדתי באותה תקופה קבלת פנים לכבוד אורח מחו"ל, בבית מלון בתל אביב. יוחאי עבר באותה תקופה מחיל הרפואה לתפקיד במשרד הבריאות, שהיה לקוח גדול שלנו. אני זוכרת בדיוק את מי שערכה את ההכרות, והציגה אותנו זה בפני זה. עד היום – שנים לאחר שפרשה מעבודה – אני מקפידה לשלוח לה בדואר האלקטרוני ברכה אישית לראש השנה, ומחייכת ביני לבין עצמי בשאלה האם היא מודעת לקשר שנולד בעקבות קבלת הפנים ההיא. הרבה אחרי שחלף הזמן שאותו הקצבתי מראש לנוכחות בקבלת הפנים, גיליתי שאני נהנית לשוחח איתו. הוא היה רהוט, זיהה את דילוג העיין שלי ממנו אל מגש שיפודי העוף הזעירים שנישא על ידי מלצרית שסבבה בין האורחים, וקרא לה לגשת אלינו. באותה הזדמנות, הוא לקח מידי את כוסית היין הכמעט ריקה, נעלם לרגע וחזר כשבידיו כוסית חדשה. המוסיקה הייתה חזקה מדי, והוא שאל אם ארצה לצאת יחד למרפסת המלון, הצופה לים, ולהמשיך שם את השיחה, ואז הציע לי את הג'קט שלו. כשנפרדנו, כבר ידעתי עליו לא מעט – ובעיקר ידעתי שהוא נשוי. הוא לא הסתיר זאת. ובשום שלב של השיחה שלנו, הוא לא ניסה לגלוש למקומות שעלולים להתפרש כחיזור, ובוודאי שלא כהצעה ממש. ועדיין, היה באוויר אותו מתח, אותו חשמל שממתין למכת הברק ולרעם שאחריה, שממשיך להתגלגל ולהרעיד הרבה אחרי הברק הראשוני. סופת הברקים הסתווית שהחלה באותו ערב, בעודי נוהגת הביתה, התחלפה בימים חמימים של שקע ים סוף. כשבוע אחר כך, פגשתי במסגרת העבודה את מי שהציגה אותנו זה לזה. היא סיפרה לי שיוחאי התעניין בי. "אסף מודיעיין", כהגדרתה. אמרתי לה שתמסור לו ד"ש ממני – ויום אחר כך הוא התקשר אלי למשרד. זה היה יום חמישי, והוא היה בתל אביב, וישבנו לקפה. והוא ליווה אותי אל הרכב, בחניון התת-קרקעי, ושם נישק אותי לראשונה. וכמה ימים אחר כך, נפגשנו כאן, במלון.

היה ברור שהוא מנוסה ובקיא במפגשים שכאלה. הוא סיכם איתי שישכור את החדר, ויישלח אלי הודעת טקסט עם מספרו. כך – נחסך ממני הרגע המביך מול דלפק הקבלה. כך – נחסך ממנו הסיכון שבחשיפה. וכך, המתין לי בעמידה, בלבוש מלא ומדיף ריח של גילוח טרי. שעתיים אחר כך, ראיתי את הסכין החד-פעמית שבה השתמש, מונחת בפח האשפה שבחדר האמבטיה.

יוחאי היה הגבר השני שאיתו הייתי לאחר גירושי. איני זוכרת את שמו של הראשון. למעשה, ייתכן שמעולם לא ידעתי אותו באמת. ככה זה כשנפגשים עם מישהו מהרשת, בידיעה שהמפגש מיועד לזיון נטו. אבל עם יוחאי, הייתה בשנינו חדוות הגילוי והשינוי. אחר כך גילינו את יתרונות השגרה. היה לנו הסדר מוסכם וברור: נפגשים כשיש לשנינו זמן. הוא מתעניין בנימוס במה שקורה בחיי. מספר מעט על חייו שלו. אני לא חוקרת. ואז אנחנו מתעלסים במיומנות של מי שיודעים למצות את הרגע. הכי אהבתי את ההקפדה שלו על ההתכרבלות של אחרי. הגוף שלו שידר חום וקרבה שמעולם לא הייתה בדיבור שלו. ובין לבין, דיברנו על כל דבר ועל שום דבר. הוא הכיר מתוך הסיפורים שלי את שמות האנשים שעובדים איתי. את זאת שהמאהב שלה מת משבץ בעת משחקי אחר הצהרים שלהם, בג'קוזי בצימר. את הדתיה שנטשה את בעלה לטובת אחד הלקוחות, הצעיר ממנה משמעותית – ועברה לחיות איתו בקיבוץ. אני הכרתי את המשפחה שלו. בנות שנישאו, בן שחי בלונדון עם בת זוג קרואטית. שלוש או חמש שעות בשבוע היינו קרובים וכרוכים זה בזה. פעם אמרתי לו שאנחנו סוג של ויברטורים אנושיים. הוא ענה לי שוויברטורים אינם מנהלים שיחה של לפני ואינם מתכרבלים בין לבין ואחרי.

ואז היה מגיע הרגע שבו הוא היה אומר "טוב" בטון מיוחד, של כמעט סוף פסוק. "טוב" – שמשמעו "צריך לחזור למציאות".

הרבה אחר כך, כשחליתי, יוחאי ניצל את ההכרות והקשרים שלו במערכת הבריאות, כדי להפגיש ביני ובין הרופא שיעלה וידבר כאן עוד מעט.