במרכז הבמה החשופה עמד דוכן נואמים עם סמל המדינה, וסידור פרחים לרגליו. מסך מאחורי הדוכן עליו יוקרנו שקפים, מציג לעת עתה שקף "בריאות המחר", עם סמל של משרד הבריאות וסמלי קופות החולים. האולם מתמלא, ואנשים ניגשים זה אל זה על מנת ללחוץ יד, או סתם מנידים ראש במחווה של ברכה. הרופא שלי עושה את הדרך מן הכניסה העליונה ובמורד שורות האולם, מתעכב פה ושם על מנת להחליף כמה מילים חטופות, וממשיך ליעדו. עוד רגע, הוא מתייצב מאחורי המיקרופון ומכוון אותו.

צהרים טובים לכולם.

אני מקווה ששבעתם, ושהקפדתם כמובן לאכול בריא. אחרי הכל – אנחנו כאן בכנס שעניינו בריאות, ועוד "בריאות המחר".

המשימה שלי היום קצת מורכבת: ראשית – כולנו בנינוחות של אחרי ארוחה, והתפקיד שלי להבטיח שלא תירדמו. שנית – אני יודע שאני מה שמפריד ביניכם ובין ההפסקה של אחר הצהרים, והמים הקרירים של הבריכה במלון. והתפקיד שלי להיות קצר וממוקד.

הוא מקיש על המקלדת שמולו, ומעלה שקף פתיחה ועליו שם ההרצאה ושמו שלו.

אז בואו נעבור לעניין. הכותרת שניתנה להרצאה שלי היא "היערכות לעידן הרפואה המותאמת אישית". אז לא, אני לא הולך לדבר על תהליכי הפיתוח של תרופות ממוקדות מטרה. הפורום הזה הרי משותף למשרד הבריאות ולקופות החולים – ויש כאן מספיק רופאים שמכירים את הנושא. ולא, אני גם לא הולך לדבר על נוסחאות קפיטציה ותהליכי תקצוב. הפורום הזה הרי כולל גם את משרד האוצר – ויש כאן מספיק כלכלנים ואקטוארים.

מה שאני כן הולך לעשות, הוא לדבר על "בריאות המחר" בפרספקטיבה של צרכן הבריאות. של משלם המסים – כמו שקוראים לו באוצר. של המטופל – כמו שקוראים לו הרופאים. ייתכן שהיה נכון יותר להזמין לכאן מטופלים כאלה, אבל אנחנו הרי לא אוהבים הפגנות בכניסה לכנס, כמו שאנחנו לא אוהבים את מצעד המסכנים בכניסה לדיוני סל הבריאות מדי שנה.

אני מרגיש שאתם זזים בחוסר נוחות בכסאות מול המושג "מצעד המסכנים". אבל אנחנו כאן בפורום סגור, אז אבל בואו נודה על האמת: הפרקטיקה הנוהגת במקומותינו הרי אומרת שכל חברת תרופות שרוצה להכניס תכשיר יקר לסל – שולחת כמה בעלי סיפור אנושי סוחט דמעות, על מנת שיעמדו בכניסה למקום שבו מתקיימים הדיונים, או שיתראיינו בתקשורת שבוע-שבועיים לפני הדיונים האלה. שלא לדבר על עמותות חולים שמקבלות תמיכה כספית של חברות תרופות, בשיטה של יד-רוחצת יד: אנחנו נממן את המנכ"ל ואת הכנסים שלכם, ואתם תילחמו לטובת הכנסת התרופות שלנו לסל. מתברר שלפעמים בריאות המחר מתחילה בקומבינות של האתמול.

אבל נחזור לפוקוס שלנו: בריאות המחר – בזווית של המטופל, של האזרח שמשלם כל חייו מס בריאות.

רגע. לפני הכל, אני הרי חייב להציג את עצמי. אני מכיר אמנם את רוב מי שיושבים באולם, אבל לטובת המחזור החדש והטרי של נערי האוצר, אנשי אגף התקציבים שהצטרפו אלינו השנה, ופנים חדשות שמגיעות מהאוצר ומקופות החולים – הנה כמה מילים על ההיסטוריה האישית שלי במערכת.

השקף שעולה עכשיו, כולל שורה ארוכה של תארים, תפקידים ופרסומים.

אני מתנצל מראש בפני מי שמכירים אותי כבר, וחושבים שהשקף הזה הוא בזבוז זמן או טפיחה עצמית על השכם. מבחינתי – הוא מיועד לטובת הצעירים יותר, שאיתם אני פוגש כאן בפעם הראשונה. בזמן שאתם קוראים, אני יכול להגיד לכם בוגרי כלכלה ומנהל עסקים שנכנסו השנה למשרד הבריאות ולאוצר כדי לנהל אותנו, הרופאים והמנהלים הוותיקים, שכידוע לכם היטב לא יודעים הרי כלום – שהעתיד שלכם מובטח: כמה שנים של משכורת בינונית מאד במנגנון הציבורי, ואחר כך תצאו לשוק הפרטי, ותגזרו את הקופונים של רשת ההיכרויות והקשרים שאתם בונים.

כמו שאמרתי – הסיפור אינו אני. הסיפור הוא המטופלים שלי. וכדי לתת לכם להבין אותו – החלטתי פשוט לספר על מטופלת אחת מסויימת.