המטופלת שלנו, נקרא לה "ד", היא אזרחית מדינת ישראל, פנסיונרית של הצבא, גרושה, אם לשלוש בנות וסבתא לשני נכדים, משלמת מס בריאות ומבוטחת כל חייה ע"י אחת מקופות החולים.

באמצע אוגוסט 2019 ד הרגישה שכתב היד שלה משתנה. היא חשבה שאולי אימצה את היד, חיכתה כמה ימים – אבל התופעה רק החמירה. עכשיו, היא גם כתבה לאט יותר. ד פנתה לקופת חולים, וקיבלה תור לרופא המשפחה בשבוע שלאחר מכן. רופא המשפחה הפנה אותה לנוירולוגית במרפאה בקהילה – ובדרך נס התפנה תור ביום המחרת. בכלל, הסיפור שלנו היום גדוש בניסים: מי בכלל שמע על תור לנוירולוג תוך יום? שימו לב: אין לה כאבים, אין כל תסמינים חוץ מהשינוי בכתב היד. אבל הנוירולוגית שאותה פגשה למחרת החליטה להפנות אותה למיון. אז ד – שהיא אישה בריאה וספורטיבית – צעדה ברגל ביום קיץ חם כשניים וחצי קילומטרים, בלב תל אביב, ממרפאת המומחים אל חדר המיון.

עכשיו, אנחנו נמצאים ב- 30 באוגוסט 2019. ד מגיעה למיון, מבלה שם כ- 18 שעות, עוברת CT ראש, ומיד אחר כך גם MRI. האבחנה: שלוש גרורות סרטניות במוח, ממקור שבשלב הזה אינו ידוע. היא מאושפזת במחלקה הנוירו-כירורגית, ותשעה ימים אחר כך היא עוברת ניתוח מוח לכריתת אחת הגרורות. עד כאן – למעט ההמתנה הארוכה במיון – הכל נהדר. מערכת הבריאות שלנו הרי מצטיינת כשמדובר ברפואה הירואית: באתי-ראיתי-ניתחתי.

ד מאושפזת להשגחה לאחר הניתוח, מתאוששת היטב, ומשוחררת הביתה. נקבעים לה טיפולים רדיו-כירורגיים לצמצום שאריות הגרורה שנכרתה ושתי הגרורות הנוספות, שאינן נגישות לניתוח כירורגי רגיל. היא מקבלת סטרואידים על מנת לסייע לגוף להתאושש ולמנוע בצקות מוחיות, ו- Keppra על מנת למנוע פרכוסים, שהם תופעת לוואי אופיינית לאחר ניתוח מוח.

אבל כמה ימים אחר כך היא מגיעה – שוב – למיון. הפעם בשעות הלילה. ותאמינו לי: אלה שעות שאף אחד מכם לא רוצה להיום שם. השילוב בין הסטרואידים ובין Keppra מכניס אותה למצב פסיכוטי. היא תוקפנית. היא חוזרת על משפטים שוב ושוב. היא מסרבת להתפנות לבית החולים או להיכנס למיון. המחלקה הנוירו-כירורגית, שאליה היא "שייכת" מלאה עד אפס מקום – ולכן היא מבלה, שוב, כמעט יממה במיון: "'שייכים' לנוירו-כירורגיה, שוכבים במיון".